האוזר יסדר

ספירה חלקית של הפלונטרים שזרק נתניהו אל האוזר בחודשים האחרונים מלמדת עד כמה קריטי תפקודו ליציבות הממשלה. למשל, נושא הבנות המשתמטות. הממשלה תמכה בחוק המאפשר לגייס במהירות צעירות שהצהירו על דתיותן אך נתפסו בקלקלתן. שס ויהדות התורה טיפסו על בריקדות ואיימו במשבר קואליציוני. האוזר נקרא לגשר. התוצאה הייתה מנגנון מסובך המאפשר לבנות לערער על ההחלטה לגייסן. באופוזיציה ביקרו את הפשרה וטענו שהיא קושרת את ידי צה"ל במאבק נגד המשתמטות. משרד הביטחון, שיוצג על-ידי סגן שר הביטחון מתן וילנאי (עבודה), דווקא תמך וגם החרדים נרגעו. האוזר מבחינתו סגר עוד תיק.

קודם לכן הוזעק המזכיר לצוות תיקון ההקפאה. מיד לאחר הודעת נתניהו על השעיית הבנייה ביו"ש קם קול זעקה שהצווים דרקוניים הרבה יותר מכפי שהוחלט הקבינט. השרים יעלון ובגין דרשו מנתניהו להעמיד את ברק במקום. ביבי, איך לא, הקים וועדה והפקיד בידי האוזר את ריכוז עבודתה. הוועדה עדיין לא סיפקה תוצאות, אבל הסערה שככה. מבחינת נתניהו הנושא מטופל.

והרשימה עוד ארוכה. החוק הביומטרי, תיקצוב שיקום העתיקות בעֹבדת, תשובות המדינה לבג"צ בנושא המאחזים. אלה רק חלק מהנושאים שהטיל נתניהו על האוזר מעבר לתפקידו השוטף והתובעני. מזכיר הממשלה ממונה על קביעת סדר היום של וועדות השרים וישיבות הממשלה, כך שלמעשה הקרביים של עבודת הממשלה ויכולתה לשלוט במדינה עוברים תחת ידו. מטבע הדברים נעשות הפעולות הללו בצמידות גבוהה לנתניהו. "כשראש הממשלה רוצה שקט הוא פונה לצביקה", אומר בעל תפקיד יודע דבר.

אלא שבחלק לא מבוטל מהמקרים מושג השקט במחיר התרחקות משמעותית מנקודת המוצא של הממשלה. כך בחוק הביומטרי, שיישומו נדחה בשנתיים; כך במאבק במשתמטות, שכעת יקשה יותר על צה"ל לגייסן; כך בנושא ההתנחלויות, שבו האוזר ובגין לא הזיזו את אהוד ברק מעמדתו המקפיאה, וכך גם בנושא הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, שצומצמה לחמישה אחוזים מהקרקעות בלבד. מצדדיו של האוזר אומרים שהאחראי לפשרנות אינו המתווך אלא האיש שעומד מאחוריו. כך גם עולה מעדויות של כמה וכמה שפנו להאוזר בבקשות שונות.

גם אם נתניהו הוא אכן המתרכך הסדרתי, הרי שמתינות שכזו אינה מתנגשת עם אופיו של צבי האוזר, שנזהר בדרך כלל מהתנגשויות ומעימותים. שלא כמו אחרים בכוורת של נתניהו, שפתיל קצר, עצבים והרמת קול אינם זרים להם, האוזר לא נתפס עד היום בהתקפות מסוג זה. לעתים נדירות הוא דופק על השולחן, וגם אז הוא עושה זאת לצרכים טקטיים של השגת מטרותיו ולא כתוצאה מאיבוד שליטה. כך לפחות מעידים עובדים במשרד ראש הממשלה.

"אפילו הארוגנטיות שאפיינה אותו בעבר נעלמה", טוען אדם שמכיר אותו שנים. "הוא נטול אגו, מדבר עם כולם בגובה העיניים, סוגר פינות בצורה הכי טובה. כיף לעבוד איתו, פשוט אוהבים אותו במשרד", מוסיף אחר שיושב איתו בישיבות. גם בין שרי הממשלה הוא זוכה להערכה רבה, עד כמה שאפשר לזהות הלך רוח בין 30 איש. בסופו של יום, האוזר הוא עבורם צינור מרכזי להעברת מסרים ולקידום תהליכים מול נתניהו.

אבל אם בחוץ זוכה האוזר להערכה, הרי שבאקווריום פנימה העניינים פחות חלקים. בתחילת דרכה של הלשכה התגלע עימות פומבי בין האוזר לעוזי ארד, כשהאחרון טען שהאוזר מדליף מדיוני לשכת נתניהו. מאז ירד גובה הלהבות אך האש לא כבתה. הדלפת דבריו של עוזי ארד השבוע נגד הרמטכ"ל עוררה מחדש מתיחות בלשכה.

צבי האוזר נולד ב-1968 ברמת גן. את פעילותו הציבורית החל בתיכון 'בליך' המפורסם. בשונה מהדור הקודם של בכירי הליכוד (בגין, לבנת, מרידור ואחרים) האוזר לא גדל בבית רוויזיוניסטי. באופן עצמאי הוא השתלב ב'נוער התחייה', ובמסגרתו פגש לראשונה את מי שנותר חברו עד היום, שר החינוך גדעון סער. האוזר החליף את סער כיו"ר נוער התחייה (פרט שנעדר משום מה מהביוגרפיות הרשמיות של שניהם). בתפקידו הנוכחי רואה האוזר מקפצה לקראת קריירה פוליטית. תהיה זו הפתעה אם לא יתפוס מושב בסיעת הליכוד של הכנסת הבאה.

דני דיין, כיום יו"ר מועצת יש"ע ובעבר מזכ"ל התחייה, זוכר את האוזר בבהירות מהתקופה ההיא. "הוא היה בחור מבריק בצורה יוצאת דופן. אני זוכר אותו עומד על הבמה באחד הכינוסים ונותן נאום מדיני כוותיק ומנוסה. לפניו ישבו פרופ' יובל נאמן, גאולה כהן ואליקים העצני. ראית לפניך בחור צעיר שמציג ניתוח מדיני רציני המבוסס על ידע ותבונה, מדבר דברי טעם שכל המבוגרים שהיו בקהל הקשיבו להם. הוא היה פשוט ילד מבריק".

אחד ההרגלים שפיתח האוזר מאז מונה למזכיר הממשלה הוא להביא את בנו בן ה-13 לעבודה. הטרנד הזה, אגב, הולך ומתפשט בין בכירי השלטון, במיוחד האבות שבהם, המנסים לפצות את ילדיהם על שעות ההיעדרות הארוכות (בחופשת חנוכה האחרונה אפשר היה לפגוש בכנסת את ילדיו של גלעד ארדן או לצפות בבתו של מיכאל בן-ארי יושבת על ברכיו בישיבות הוועדות). בנו של האוזר מגלה עניין רב בעבודת אביו. הוא מופיע תכופות במזכירות הממשלה, במליאת הכנסת ואפילו במזנון המפורסם. אם כבר להכניס אותו לעניינים, אז עד הסוף.

גם בבית נחשף הילד לעיסוק הממלא את ימיו ולילותיו של צביקה האוזר - ההיסטוריה הציונית. האוזר בקי למדי בפרטים ההיסטוריים של שיבת ציון, וידיו רב לו בהיסטוריה היהודית בכלל. הוא מבין גדול בארכיאולוגיה ובשימור, ומחזיק אוסף מרשים של פריטים בעלי ערך ציוני-היסטורי.

כיוון שמדובר בלא פחות מאובססיה, האוזר פשוט לא מסוגל להימנע מאזכורים והערות אגב של אירועים היסטוריים מקבילים, דומים או מנוגדים לעניינים השוטפים שהוא עסוק בהם. מיד אחר כך הוא משגר לאוויר התנצלות חצי ביקורתית, במיוחד כלפי הצעירים שבחדר, על כך שהם מן הסתם לא יודעים על מה הוא מדבר. מתוקף משיכתו זו נתמנה האוזר לפני מספר שנים לחבר במועצה להנצחת זכרו של הרצל, במועצה לשימור אתרי מורשת ישראל, ועוד.

השותף המרכזי של האוזר בלשכה לחיבת ההיסטוריה הוא כמובן בנימין נתניהו עצמו. לפני ארבעה חודשים ביקרו ראש הממשלה ורעייתו במרתף בלונדון שבו שוכן ארכיון הקרן לחקר ארץ ישראל. ביבי ושרה נחשפו שם לאוצרות ארכיאולוגיים המתעדים את ארץ ישראל, נופיה וההיסטוריה שלה ברבע האחרון של המאה ה-19. הם עיינו בארכיון הקרן ובשרטוטים המקוריים של מפות הארץ, וראו את מכשיר המדידה המקורי שבעזרתו יצא לאור ב-1880 האטלס המקיף הראשון של ארץ ישראל. נתניהו התלהב והחליט להביא את התערוכה ארצה. נחשו על מי הטיל נתניהו את משימת הארגון.

עם גיוסו ב-86' התגלגל האוזר בין תפקידים שונים. באחרון שבהם, ביחידת ההסברה, נגע לראשונה בעולם התקשורת שיעסיק אותו רבות בהמשך. עם השחרור פנה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. במקביל ללימודים החל לטפס במהירות בין תפקידים ציבוריים שונים, מרפרף ליד הפוליטיקה אך נזהר מלקפוץ לבריכה.

ב-1992 שימש כדובר התאחדות הסטודנטים. שנה אחר כך מונה להיות יועץ התקשורת של יו"ר הליכוד הצעיר, בנימין נתניהו. אחרי שנתיים פרש למשרד עורכי דין, אך ב-96', עם ניצחון נתניהו בבחירות, קידם מטעמו ומטעם שרת התקשורת דאז, לימור לבנת, את פתיחת שוק התקשורת לתחרות. כימני מצוי, החזיק האוזר בדעות שליליות למדי על התקשורת. הוא סבר שהיא שמאלנית, ניסה להפריט את רשות השידור, ובאופן כללי צוטט בעיתוני התקופה כאומר שצריך "לעלות עם טרקטור על מבנה השידורים הנהוג בישראל, להרוס אותו ולבנות הכול מהתחלה". את משנתו זו הצליח ליישם בעיקר בשוק הטלוויזיה.

החותם המרכזי של האוזר מהתקופה ההיא הוא קידום פתיחתו של ערוץ מסחרי נוסף - הידוע כיום כערוץ 10 - ומאבקו לשבור את המונופול דאז של חברות הכבלים. המונופולים המסחריים אולי נשברו, מה שלא ניתן לומר על שלטון הרדידות ועל הנטייה השמאלית החזקה שנותרו בעינם, ואולי אף החמירו.

עם סיום כהונת נתניהו המשיך האוזר להיות מעורב עד מעל לראש בענף התקשורת, הפעם כעורך דין פרטי. הוא היה שותף מרכזי במכרז להפעלת ערוץ החדשות, שהיה בין יוזמיו. הקבוצה של האוזר, אף שניצחה בהליך משפטי ממושך, כשלה עקב סכסוכים פנימיים והערוץ לא עלה לאוויר מעולם. חרף הכישלון המשיך האוזר לצבור עוצמה, והפך לאחד מעורכי הדין הבולטים בתחום התקשורת.

השנים שחלפו לא שינו את דעתו על הענף. בהזדמנויות שונות המשיך להרצות את משנתו בזכות סגירת רשות השידור. בהתאם לאג'נדה, כיהן בוועדה שהמליצה לסגור את הטלוויזיה החינוכית. עם שובו לזירה הממשלתית פקד חשש כבד את אנשי רשות השידור שמא כעת יממש את חזונו. האוזר מצידו טוען שהוא חתם על מסמך ניגוד עניינים האוסר עליו כל מעורבות בענייני תקשורת בשל האינטרסים הפרטיים שלו מעבודתו הפרטית.

לא רק בין האינטרסים הפרטיים לעבודתו מפריד האוזר, אלא גם בין דעותיו הפוליטיות למעמדו המרכזי בניהול ענייני המדינה. בסביבתו יודעים לספר שהוא מחזיק עד היום בדעות ימניות מאוד, אלא שכמו רבים בלשכה - אולי גם ראש הממשלה עצמו - האוזר שומר את הימניות לעצמו. הוא משתדל לכבות שריפות מול הימין, אך קשה לתפוס אותו בהתבטאויות עצמאיות בעד שלמות הארץ.

בעבר הרחוק נתן דרור לתפיסותיו. במאמר מלוטש תחת הכותרת 'רוח על פני תהום' (גיליון מס' 2 של כתב-העת 'תכלת', 97') מבקר האוזר בחריפות את הקוד האתי של צה"ל (ששונה מאז), ומגדיר אותו "ציון דרך בעיקור יהדותה של המדינה". האוזר, מדריך ביחידה לערכי פיקוד של צה"ל, כותב בין היתר: "המסמך חסר כל מרכיב של ציונות או יהדות. צבאה של כל אחת מהמדינות הדמוקרטיות בעולם יכול היה לאמץ את הקוד האתי של צה"ל, מילה במילה. אין בקוד כל ביטוי לנאמנותו ולמחויבותו של הצבא לרעיון המדינה היהודית והריבונות היהודית, ואין בו כל ביטוי למחויבותה של המדינה כלפי יהודי העולם... מסמך שהוא אות לניצחונו של הרעיון הפוסט-ציוני".

ב-92', במלאות עשור לפינוי ימית, פרס את השקפת עולמו בכתב העת 'נתיב': "לית מאן דפליג שההיסטוריה, בסיועו האדיב של תקדים סיני, חוזרת על עצמה. גירוש יהודים מלב הארץ עומד שוב במוקד תהליך השלום. ושוב חוזרת, ובעוצמה גדולה שבעתיים, הדמונולוגיה של המתנחל, אויב העם והשלום, שרק אם יגורש מ'הגדה הכבושה' ומיד יפרוץ השלום עם העולם הערבי, האחווה הישראלית-אמריקנית תשכון לבטח, האבטלה תחוסל, העולים ייקלטו ויסתיים ההרג בכבישיה העמוסים של ישראל. התשוקה הכפייתית של מחנה ציוני גדול... לשיבה אל 'גבולות אושוויץ' ראויה לבחינה פסיכו-פתולוגית... על גוש אמונים או מה שנותר ממנו... לפרוץ בהקדם את ד' האמות של הכיפה הסרוגה ולחפש לו בעלי ברית במחנה החילוני הגדול. אם לא יעשה כן סופו שיתאבן ויבגוד בשליחותו שלו עצמו. אסון ימית וכישלונו של 'גוש אמונים' בעת ההיא, לצד חוסר האונים נוכח אתגרי ההווה, אינם מבשרים טובות". נבואת הזעם הזו, כידוע, הגשימה עצמה אחרי עשור וחצי, לא מעט בעזרת הדמוניזציה והפסיכו-פתולוגיה שתיאר האוזר. כעת נמצא הוא עצמו ליד ההגה שיכול למנוע את הישנותה.

אם צבי האוזר היה היום אדם פרטי, הוא יכול היה להרים תרומה חשובה לוויכוח על ישיבות ההסדר. במאמר הנזכר ב'תכלת' מזכיר האוזר כי מי שבחר בפרופ' אסא כשר, ממייסדי 'יש גבול' ותומך גלוי בסרבנות, לתפקיד מנסח הקוד האתי הוא הרמטכ"ל אהוד ברק. כשר, מצטט האוזר, כתב: "פגיעה חמורה בחירויות הבסיסיות של האזרחים או של חלק מהם יכולה להוות ראשיתו של מאבק להגנת אושיות הדמוקרטיה... (ו)לנקוט פעולות שיש בהן אלמנט של הפרת חוק בלתי אלימה". כשר גם תמך בהכנסת פליטים פלשתינים לתוככי ישראל, ובהקמת אוטונומיה פלשתינית בגליל. "הגליל יציג בפני נכדיי או ניניי אותה דילמה שהגדה מעמידה בפנינו כיום... ייתכן שיהיה צורך להעניק לגליל מעמד נפרד".

האוזר מאוד לא אהב את הרוח הפוסט-ציונית הזו. "דוגמאות אלה ורבות אחרות ממחישות... מה תמוהה החלטת הרמטכ"ל דאז אהוד ברק למנות את כשר ליועצו הפילוסופי האחראי לניסוח הקוד האתי". לנוכח ההסתערות של ברק על ישיבות ההסדר בנימוק שהסרבנות מציקה לו, התמיהה גדלה שבעתיים.