נועם סולברג הוא שופט בישראל. לכאורה לא אמרתי בכך כלום שהרי ברור שהוא כזה שכן הכול יודעים שהוא מונה לתפקיד על-ידי נשיא המדינה לאחר שעבר בחירה באמצעות הוועדה למינוי שופטים. ואף על-פי כן הדבר אינו ברור מאליו. יש רבים מבין אלה שהתמנו לשיפוט שאינם באמת שופטים. הם אולי כותבים פסקי דין והם אולי זוכים לשמוע את הכינוי "כבודו" מופנה אליהם אך הם לא התעלו באמת לדרגת שופט. הם נותרו פקידי משפט בכירים, אם תרצו, בתעשיית השיפוט הישראלית. פקידים שנעדרת מהם הגדולה המשפטית שהיא ורק היא הופכת אדם לשופט של ממש.
מהי אותה גדולה משפטית? זו אולי אחת השאלות הקשות ביותר לפיצוח. תורות שיפוט רבות ניסו לענות עליה ולא בהצלחה יתרה. ברור לכל שלא די בידע משפטי, ביכולות הכרעה, במיומנות כתיבה וכיוצא באלה. אלה תנאים בסיסיים אך ברור שהם אינם מספיקים. השאלה היא מה "המטען הנוסף" הדרוש כדי שאותו שופט להלכה יהפוך גם לשופט למעשה. שופט מהסוג שפרחי המשפט של השיטה מתחנכים על מורשתו, מתווכחים עם פסיקותיו ובולעים סיפורים על חייו בתשוקה אמיתית לפצח את הקוד. שופט שמצליח לצאת את גבולות המגרש המשפטי אל הזירה הציבורית הכללית ולהשפיע גם שם, הרחק מאולם בית המשפט הממוזג.
סקירת השופטים שעשו את זה מגלה על-פי רוב מצרף של תכונות דומות. לכולם יש מלבד אותן דרישות מינימליות (כמו ידע משפטי ויכולות ניתוח וכתיבה) גם אומץ לב ועמוד שדרה אידיאולוגי ונכונות לשלם מחיר אישי. ואלה מאפשרים להם לעמוד מול ההמון שמבקש את ליטרת הדם שלו ולא רגיל שלא מסכימים איתו. מטבע הדברים מדובר באנשים מרגיזים. הרי הם מעזים לא להתיישר עם הרוח השלטת ולא פעם אפילו בולמים את פעילותם של אלה שהתרגלו להיות הצודקים והמחליטים היחידים. די להזכר בקריאות ה"מי שמך" שהשמיעו הטייקונים ודובריהם בתקשורת כנגד בית המשפט העליון כשזה ביטל את הפרטת בתי הסוהר או את הביקורת הרבה שעורר אהרן ברק מצד המפלגות הדתיות שבתקופת השיא שלהם התרגלו שאיש לא יכול להתנגד להן, כדי להבין זאת. שופט אמיתי אולי אינו שש להכריע אבל לא חושש מהכרעה גם אם ברור לו שזו תעורר סערה. בכך מסייע המשפט לקידום החברה כולה (לדעת תומכי אותה מגמה) או להסגתה לאחור (לדעת מתנגדיהם). תנועה זו חיונית לכל חברה ששואפת חיים.
סקירת פסקי הדין של השופט נועם סולברג מלמדת שהוא נמנה - ועוד איך הוא נמנה - על האחרונים. בעידן של מערכת שיפוטית אפרורית כשרק מועמדים בינוניים שמשתדלים לא להרגיז איש ולא להתעמת על שום דבר חשוב מתקדמים, אין זה דבר של מה בכך. אני כותב את זה בצער, שכן המשך תהליך הבינוניזציה הזה של מערכת המשפט שלנו יביא בסופו של יום לניוונה המוחלט, לשמחת הכוחות האנטי דמוקרטיים שכבר מרימים ראש כאן.
יש הרבה דוגמאות לתכונות אלה של השופט סולברג אבל נדמה לי שפסק הדין שהוא נתן בעניין שמואל יחזקאל הוא המובהק שבהן. כל סגולותיו השיפוטיות באות בו לידי ביטוי. באותה פרשה זיכה סולברג את שמואל יחזקאל, חייל ששירת שירות סדיר כשוטר במשמר הגבול מאשמת הריגה לאחר שהוא ירה בסמיר דארי והרגו במהלך התפרעות שהתרחשה בשכונת עיסאוויה בירושלים. ההתפרעות החלה כשצעירי השכונה ניסו למנוע מעצר של גנבי רכב ובהם אחיו של דארי המנוח. האחרון ניסה לשחר את אחיו העצור, בדרך פגע (בדיעבד בטעות) בשמואל יחזקאל וכשזה חשב שדארי מתכוון לשוב ולפגוע בו הוא ירה בו. בדיעבד הסתבר שמדובר היה בטעות והמנוח לא התכוון לפגוע בו. סולברג (אגב כמו התביעה) בחר להאמין ליחזקאל שהוא חש מאויים וזיכה אותו כשהוא קובע שהוא פעל מתוך הגנה עצמית מדומה. משפטית פסק הדין בנוי לתלפיות ומושתת כולו על אדנים עובדתיות שאין עליהן מחלוקת. אבל סולברג לא עוצר כאן - כמו שהיו עושים חלק ניכר מהשופטים שמעדיפים להחליט כמה שפחות - אלא קובע גם הלכה משפטית בנוגע לאי-קיום חובת הנסיגה על השוטר שירה. חובה שהמשפט הפלילי הקים כדי לעודד אנשים לסגת כשהם יכולים ולמנוע תגרות ואסונות מיותרים. כך למשל, טענה התביעה בתיק הזה שעל יחזקאל היה להתחמק מהמנוח ולהציל את עצמו במקום לירות בו. סולברג לא מהסס לקבוע דברים הפוכים. "כל אדם אשר יש ביכולתו לפעול נגד התוקף, אם משום שהוא נושא נשק או שהוא בעל תושיה מסיבה אחרת, רשאי לפעול נגדו, ואף ראוי שיעשה כן ולא ייסוג ויחפש מקלט לנפשו-שלו בלבד" - הוא כותב ומוסיף: "הדבר מתחייב במיוחד על-רקע המציאות הביטחונית שבה שרויים תושבי מדינת ישראל, אך נכון כנורמה כללית בהתנהגות בין בני אדם".
אפשר לא לאהוב את ההלכה הזו (ואני לא אוהב אותה מסיבות שעוד אבהיר בהמשך), אבל אי-אפשר להכחיש את בהירותה. אין פה סייגים מתחכמים או משפטים מורכבים שמותירים בסיומו של יום את האדם ברחוב משותק בלי לדעת מה עליו לעשות. סולברג. ושוב, בניגוד לרבים מחבריו לכס השיפוט, סולברג לא מתחמק מאחורי מילים ולוקח את האחריות על עצמו כשהוא קובע שלא רק שאין חובת נסיגה אלא שיש ציווי הפוך.
פסק הדין הזה מייצג נאמנה גם את תפיסתו של השופט סולברג וגם את דרך עבודתו. על הסקאלה שבין שמרנות לליברליזם, אין ספק שסולברג נוטה לשמרנות. הוא מכיר בחשיבות זכויות האדם אבל לא נותן להם עליונות (כמוני) על אינטרסים אחרים כמו ביטחון החברה. אני למשל תומך בחובת הנסיגה כי בעיני זכויות האדם - ולא רק זה החף מפשע - חשובות יותר מערכים אחרים. סולברג חושב אחרת וזו זכותו אבל הבהירות בה הדברים נכתבים מאפשרת שיג ושיח ציבורי ואת זה אני מכבד.
גם צורת עבודתו - שכאמור פסק דין זה הוא רק דוגמה אחת מני רבות - ברורה. אין פה אקטיביזם משפטי מנותק מהפעולה המשפטית בשטח (מהסוג שמפריח קביעות נורמטיביות באוויר בלי שהן מתחייבות מתוך הפרשה שנדונה, כאילו מנצל הזדמנות לומר את דברו שנקבע מראש) אלא עבודה משפטית שחורה עם פטיש ואזמל . הקשר הוא כל הזמן לעובדות שנקבעות ונחוצות לעניין וסולברג עושה זאת בצעידה מדודה. כמו שראוי לעשות כשדנים בדיני נפשות. בלי אקרובטיקה שיפוטית מיותרת.