בעיני אלוהים ואדם

כאשר מצוות האלהים סותרת את שלטון החוק, האזרחי או הצבאי, מי עדיף?
-- תלוי את מי שואלים.

אנשי הדת יענו שחוק האל קודם.

הפרעונים הקדמונים והקיסרים הרומאים יאמרו שהשאלה אינה מוגדרת כי הם האל.
המלכים והאדונים הפיאודלים יזכירו שהם מולכים בשליחות האל ולכן חוקם הוא-הוא מצוות אלוה ממעל.

הקומוניסטים יגחכו כי אין אלהים.

ממשלת ישראל והרשות השופטת תטען שאין ספק ששלטון החוק מעל לכל.

מה תאמר הדמוקרטיה בכלל, והדמוקרטיה הישראלית בפרט?

במגילת העצמאות, שהיא התשתית האידיאולוגית של מדינת ישראל, לא נזכרים מושגים כגון "שלטון החוק" או "דמוקרטיה". לעומת זאת מדגישה המגילה כי מדינת ישראל "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". מה קורה אם חוק המדינה סותר את יסודות החירות, הצדק, והשלום שבחזון נביאי ישראל?

מה יחסה של הדמוקרטיה המודרנית לחזון נביאי ישראל?

ג'ון לוק, מאבות הדמוקרטיה המודרנית, שכתב את חוקת מדינת קרולינה, והווה השראה לתומס ג'פרסון, ממייסדי הדמוקרטיה האמריקנית ומהוגי חוקת ארה"ב, כותב כמה פעמים שיש מצבים בהם השופט היחיד הוא ה"אלהים בשמים". לוק אפילו מביא דוגמאות למלחמה צודקת מנביאי ישראל ומצטט את מלחמת יפתח בבני עמון כמלחמה צודקת בה קרא יפתח לאלהים לשפוט בינו ובין בני עמון.

גם דמוקרטיות יותר קרובות לזמננו מסכימות שישנם ערכים מעבר לשלטון החוק. העיקרון הרביעי של נירנברג קובע ש"העובדה שאדם פעל בפקודת ממשלתו או ממונה עליו אינה פוטרת אותו מאחריות". בית המשפט העליון בישראל לא היסס לבטל חוקים שלדעתו סותרים עקרונות צדק עליונים. גם החוק הצבאי הישראלי אוסר על מילוי פקודה ש"דגל שחור מתנוסס מעליה".

הוכחנו שבדמוקרטיה המודרנית ובדמוקרטיה הישראלית שלטון החוק אינו אבסולוטי. הוא כפוף לעקרונות צדק עליונים, שבדמוקרטיה המערבית ובמדינת ישראל, יסודותיהם בדת היהודית. כלומר, משפט האלהים עליון על חוקי האדם. שתי נקודות הבהרה שנותרו הן:
1. מי מחליט אם חוק האדם סותר את חוק האלהים?
2. מה על האזרח לעשות כאשר ישנה סתירה כזאת?

נתחיל מהשאלה השניה. האפשרויות הן סירוב פקודה עם נכונות לשאת בתוצאות, או קיום הפקודה ומלחמה חוקית בה לאחר מעשה. לשאלה זו נדרש שר הביטחון הראשון של מדינת ישראל - דוד בן-גוריון. כאשר הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, כתב באחד העלונים של הרבנות הצבאית שחייל שנדרש על-ידי מפקדו לחלל שבת שלא לצורך (צורך מבצעי מוגדר ע"י הרבנות הצבאית בתאום עם המפקדים בשטח) עליו לסרב לעשות זאת. רב אלוף לסקוב, הרמטכ"ל דאז, סגר את עלון הרבנות הצבאית וטען שעל החייל לבצע את הפקודה ואחר כך להגיש קובלנה. הנושא הגיע להכרעת שר הביטחון שצידד ברב גורן, והכפיל את תקציב עלון הרבנות הצבאית. מצד הדין הבינלאומי, משפטי נירנברג גם הם מראים שאסור לבצע פקודה לא מוסרית.

הבעיה הראשונה קשה יותר. מי מגדיר את ה"דגל השחור". בחלק מהמקרים עושה זאת בית הדין הגבוה לצדק עוד לפני שהחוק יוצא לפועל. דוגמה לכך ראינו לאחרונה בעניין בתי הכלא הפרטיים, אותם פסל בית המשפט העליון בגלל היותם נוגדים את החוזה בין האזרח לרשות. (לא כאן המקום לדון בבעייתיות של הכרעות אלה ע"י בית משפט עליון שלא נבחר על-ידי האזרחים. לפי לוק רק לאזרחים זכות להכריע בחילוקי דעות בינם לשלטון. לכן ברור שאין זה דמוקרטי שבית משפט ממונה ידון בבעיות כאלה.)

יתרה מזאת, כפי שהתברר הן ממשפטי נירנברג והן מהכרעת בן-גוריון, לא ניתן להסתמך על בית המשפט כאשר מדובר בחוק לא מוסרי. המסקנה היא שהדמוקרטיה המערבית והישראלית מחייבת את הפרט לסרב לבצע פקודה לא מוסרית. לפעמים החלטה דמוקרטית זאת מוטלת על הפרט ללא אפשרות לדיונים בערכאות. ההיסטוריה הקצרה שלנו מראה שהצבא, הממשלה, התקשורת והציבור מתייחסים בסלחנות רבה יותר לסרבנים המגדירים "דגל שחור" אד-הוק, או מסיבות אישיות, מאשר לסרבנים בהם ה"דגל השחור" מוגדר על-ידי סיבות דתיות.

ברור מדוע הרשות נוהגת כך. כאשר "מוסר" מוגדר בצורה אישית, כל התנגדות לשלטון היא פרטית ולכן לא אפקטיבית. שלטון החוק הנאצי הצליח לבצע זוועות בל ישוערו כי על הפרט הופעלה שטיפת מוח והמוסר ה"יחסי" עקר התנגדות של רבים. אחרי הכול, אם כולם חושבים שהחוק מוסרי - הם בוודאי צודקים. לכן השלטון אינו מפחד מדעות האדם הבודד. הבעיה היא שחזון נביאי ישראל, או המוסר הדתי, מונע על-ידי מבנה ארגוני קיים, עם היסטוריה מוסרית בשלה וקדומה הרבה יותר מממשלה של מדינה צעירה. זה כבר מהוה איום על הרשות. המוסר הדתי הוא בלם הרבה יותר מעשי לעריצות השלטון. אי לכך ברור מדוע הממשל ירצה לנתק את האלהים מהשיח המוסרי.

מי שחושב שבמחלוקת מסוימת עדיף לו לתמוך בממשלה המשתיקה קול מוסרי, משום שהוא מתנגד פוליטית לדת, עלול למצוא עצמו תחת עריצות. אלהים אינו מקעקע את יסודות הדמוקרטיה - הוא הבסיס המוסרי שלה.