אילנה דיין וטחנות הצדק

מגישת 'עובדה' התייצבה לפגישתנו בירושלים עמוסת עובדות. היא הביאה עימה דיסק של הכתבה ששידרה על סרן ר', אסופת מסמכים מאלפים הנוגעים לאותו שידור וטיוטת השגות ראשוניות על פסק הדין. לרגע, רק לרגע, הצטחקה ואמרה שהיא בטח נראית פתאום כמו הנפשות הפועלות בתוכניותיה. אנשים תמיד מגיעים אליה עם הררי מסמכים, מוכנים ומזומנים לשטוח לפניה את גרסתם הסבוכה בעניין שנוי במחלוקת.

גרסת דיין הנחרצת בעניין ר' אומרת שזאת הייתה כתבה הוגנת למדי בנסיבות המקרה ולנוכח החומרים שהצטברו אצלה. לדעתה, הכתבה שיקפה נאמנה את הנסיבות הסביבתיות שגרמו למפקד פלוגה בצה"ל לירות בילדה ערבייה. היא תיארה באופן מחמיא את הביוגרפיה שלו, והתנזרה מפרסום מסמכים שהיו משחירים עוד יותר את דימויו. שבוע אחרי השידור, כשהתברר כי חומר מצולם שהשתרבב לכתבה אינו קשור אליו, מיהרה להבהיר זאת ביוזמתה לצופים. בדיעבד אולי הייתה משנה עוד כמה דברים בכתבה, אבל ככלל היא עדיין מתייצבת מאחוריה.

יש לה גם שלל השגות עובדתיות על פסק הדין. רק דוגמה קטנה: השופט כתב שלעולם כבר לא נדע מה הכיל הילקוט שנשאה התלמידה מרפיח, מפני שדחפור צבאי קבר אותו בחולות. כלומר, אולי היה בו מטען נפץ. אלא שבמקום אחר בפסק הדין כותב השופט שהחיילים ירו בילקוט והוא לא התפוצץ. זה כנראה היה תיק נטו, ולא נשקפה ממנו סכנה לחיילים. אימאן אל-האמס לא הייתה מחבלת.

דיין הכניסה את הדיסק למחשב הנייד שלה כדי שאצפה בכתבה, והתפנתה לשתות את הקפה המתקרר שלה. היא רוצה שכל מי שקורא את פסק הדין יצפה גם הוא, וישתכנע שהשופט נסחף.

למען האמת, אני כבר לא זוכר אם צפיתי בכתבה כששודרה לפני חמש שנים בערוץ 2. בדרך כלל אני מתנזר מחומרים טלוויזיוניים כאלה. קשה לי איתם. אינני אוהב מארבים עיתונאיים לכוחותינו במצבי מלחמה. לעניות דעתי, אומה החוגרת את ילדיה בחגורות נפץ ושולחת אותם להתפוצץ כאן, מנועה מלבוא בטענות מוסריות כשחיילינו החשדנים יורים בטעות בילדה בלי חגורת נפץ.

דיין טוענת שזה בדיוק העניין. לאנשי ימין יש השקפה מוצקת בסוגיות כאלו, והם חשדו שהיא השתוקקה לרצוח את אופיו של ר' מפני שיש לה השקפה אחרת. עכשיו הם חושדים שגם בית משפט עליון יתנהל באופן דומה, וכבר אין לה סיכוי להוכיח את צדקתה. אם הערעור יתקבל, יגידו שזה בגלל שבג"צ שמאלני. בטח יגידו. רק השבוע שוב נפלה שם החלטה צפויה שהקפיצה את הימין. כביש 443 נפתח לפלשתינים בעוד שכביש סמוך נשאר סגור בפני יהודים. בכל זאת, הבטחתי לדיין שבבוא היום אתאמץ לקרוא את החלטת שופטי בית המשפט העליון בעניינה ללא דעות קדומות. היא שמחה לשמוע את זה.

בכתבה על סרן ר' מ-2004 שודר צילום וידיאו מחקירתו במצ"ח. טלפון שבור, אפשר לכנות אותו. החוקרים דיברו עם ר' על וידוא הריגה, הוא דיבר על נטרול של איום ביטחוני. "מבחינת הקצין החוקרים האלה לא מחוברים למציאות שלו", הסבירה אז דיין לצופים. לקראת סוף פגישתנו העליתי באוזניה את ההשערה שפער מציאות הוא גם שורש הוויכוח ההיסטורי בין הימין לבין רוב עיתונאי ישראל. שני הצדדים לא תמיד מחוברים לאותה מדינה. כמעט כל עובדה הנוגעת לסכסוך המזרח תיכוני עוברת דרך מסננת דעות סמיכה. שפת החדשות וסדרי העדיפויות בתוכניות האקטואליה מתיישרים עם מסכת הערכים של ההנהלה השמאלנית בתקשורת. לונדון וקירשנבאום לא שואלים את השאלות שהימין רוצה לשאול. גם לרזי ברקאי יש סולם דאגות אחר. הוא חושש מנזקי הכיבוש המשחית, ואילו אני חושש מעיתונאים שמבקשים להשליט פה כללי התנהגות ישועית מול אויב אכזר.

כתב השופט סולברג: "אילנה דיין ביקשה להציף על סדר היום הציבורי דבר שנראה בעיניה בעייתי ומטריד, להצביע על שאלות ערכיות, עקרוניות, להציג את הקונפליקט הכרוך להבנתה בהצבת חיילים סמוך לאוכלוסיה". באותה נשימה כמעט הוא קבע ש"צה"ל יקר ללבה". דיין אינה מתנחמת במשפט הזה ובמשפטי פיוס דומים בפסק הדין. בעדותה בבית המשפט סיפרה שההליך המשפטי גורם לה סבל רב. מאז הסתיים המשפט הסבל רק התעמק. אתם לא רוצים להיות במקומה.

היא שאלה אותי אם לא הייתי משדר כתבה דומה במקרה שקצין מג"ב היה פוצע קשות נערה כתומה בהיתקלות בשומרון. אני תהיתי אם לא הייתה מגישה תביעת דיבה אילו הייתה במקום סרן ר'. שנינו נטינו להסכים שנוסח ההתנצלות שהיא נדרשת לשדר משפילה ביותר. דיין לא תקרא אותו כמו שהוא עכשיו, יהיה מה שיהיה. שופטי העליון, אני מניח, ירככו אותו מאוד.