בימים אלו עסקה התקשורת בסיכומי העשור, גם בנושא החינוך. בעוד ב-ynet הצביעו על ההישגים הנמוכים, 'הנמוכים במערב' והפנו אצבע מאשימה כלפי המורים: "התלמידים של היום הם לא התלמידים של פעם. ואולי המורים אשמים?", הרי שב-דה מרקר הציבו את המורה מול גוגל והאינטרנט: "עם תלמידים שמשיגים מידע בלחיצת כפתור, שבקיאים באקטואליה לא פחות מהמורים שלהם...".
העשור האחרון אכן מאכזב, אלא שאת האצבע המאשימה לא צריך להפנות לכיוון המורים. גם לא צריך לייחס לתלמידים עדיפות על פני המורים - התלמידים כיום לא בהכרח בקיאים באקטואליה למרות ואולי בגלל גוגל והאינטרנט...
יש לשים לב לתהליכים שהתרחשו במערכת החינוך בעשור האחרון ושבגללם הגענו למקום בו אנו ניצבים כיום:
- חוק זכויות התלמיד - חוקק בשנת 2000. ב-2003 חולק פנקס הזכויות לתלמיד ביוזמתה של השרה לימור לבנת. החוק, אשר בא לעגן את זכויות היסוד של התלמיד, חזר למערכת החינוך כבומרנג. מתן גיבוי לתלמידים וקו פתוח לתלמיד ולהורים על-ידי שרת החינוך, הפך ל'כלי נשק' בידי התלמידים וההורים אשר 'לקחו' את הזכויות רחוק מדי ושכחו את החובות. אמירות כמו "זכותי" ו"למה מי את? מה תעשי לי..?" הפכו לשגורות בפי תלמידים רבים.
חוק הזכויות במקביל למדיניות אי-נשירה, הביאו להבנה כי התלמיד יכול לעשות הכל, או לחילופין לא לעשות כלום (לא ללמוד) ולא יאונה לו כל רע. לסיום העשור, הבין שר החינוך את הסכנה הנובעת מהחוק והביא לתיקונו, אלא שהנזק כבר נעשה! בעיניי, זו אחת הרעות החולות שהביאו להפקרת המורים, פשוטו כמשמעו; להפחתה ניכרת במעמד המורה; להתרופפות המשמעת ולהגברת האלימות.
- קיצוצים בתקציב - "בשנים 2006-2001 הושתו על מערכת החינוך קיצוצים בהיקף של 3.4 מיליארדי ש"ח (בד בבד המשיכה המערכת להתרחב עקב גידול טבעי) קיצוצים אלה גרמו לשחיקה ניכרת בשעות הלימוד במערכת החינוך. בשנים אלה קוצצו 250,000 שעות הוראה שבועיות מתוכן 130,000 בחינוך היסודי" (מתוך הסקירה "מערכת החינוך בישראל. מרכז המחקר והמידע של הכנסת - מממ"). הקיצוצים פגעו מן הסתם בתהליכי הלמידה. קשה שלא להיזכר במשל על הסוס שבעליו הרעיב אותו עד ש...
- תהליכי הפרטה בחינוך - "בעשור האחרון ניכר גידול משמעותי במעורבותם של ארגונים פרטיים שונים בפרט ובמערכת החינוך בכלל". במאמר "ביד נעלמה ובזרוע נטויה - היבטים פדגוגיים של הפרטת החינוך" - אומר ד"ר ניר מיכאלי כי "ככל שאספקתם של שירותי החינוך תועבר מיד המדינה לידיים פרטיות, כך ייווצרו פערים ברמת שירותי החינוך וממילא אלה שידם משגת יזכו לשירותים טובים יותר". בנוסף, "כבר כיום יותר ויותר מורים מועסקים על-ידי תאגידים, חברות או עמותות שאינן כפופות להסכמים הקיבוציים" - מגמה שתוגבר על-פי ד"ר מיכאלי בעקבות הסכם 'אופק חדש'.
כמו-כן, גדל חלקן של עמותות פרטיות, כאשר המדינה מפקיעה מידיה יותר ויותר את החינוך ללא מנגנון פיקוח על אותם גופים (נדון בישיבת ועדת החינוך בנושא חלוקת גבולות האחריות בין הממשלה לחברה האזרחית בנושא החינוך).
- כרסום בחינוך הממלכתי - במאמר "המתקפה החזיתית על מערכת החינוך" מצביע ד"ר ניר מיכאלי על התהליך שבעקבות הקיצוץ במערכת החינוך. נתוני הלמ"ס מצביעים על גידול מאסיבי של ההוצאה הפרטית לחינוך, על יותר ויותר בתי ספר ייחודיים פרטיים, הנכללים במסגרת החינוך המוכר שאינו רשמי, מדובר בפטנט ישראלי ייחודי(!) המביא להגדלת פערים.
חוק נהרי שחוקק בשנת 2007 וחוק ליצמן, המאפשרים מימון המוכר הלא-רשמי יעודדו עוד קבוצות להקים בתי ספר ייחודיים הממומנים על-ידי השלטון וה'שואבים' את מקורות המימון, ולכן מהווים כרסום במקורות המימון של החינוך הממלכתי.
- שינויים במבחני הבגרות - בסוף העשור הקודם הוחלפה שיטת ההגרלות בשיטת מיקוד, ומשנת 2001 הונהגו מועדי ב' במתמטיקה ובאנגלית. התלמיד יכול לגשת לבחינת בגרות שוב ושוב (מועד חורף, מחצית שלישית) ולקבל את הציון הגבוה מבין הבחינות (על השינויים שחלו במבחני הבגרות במהלך השנים בדוח מממ).
ריבוי בחינות, מיקודן, המודולאריות שהונהגה בבחינות והאפשרויות הרבות שנתנו לתלמיד להיבחן, הביאו לריבוי בחינות ולהתמקדות בהן בלבד. ה'זכאות לבגרות' הפכה לעגל הזהב של מערכת החינוך, אשר מפילה את כל יהבה על בינוניות. ריבוי המועדים והבחינות הביא איתו תהליכים נלווים נוספים - חוסר ניצול הזמן ללמידה רגילה, לזילות הבחינות, לירידה באחריות של התלמיד ללימודיו (במילא יש עוד הזדמנות), ללמידה ממוקדת-מטרה - לומדים רק מה שלבגרות. ירידה מחודשת ב'זכאות' לא איחרה לבוא.
פנייה שלי לשר החינוך בנושא מערך בחינות הבגרות ונושא ניצול הזמן, נענתה השבוע בתשובה כי "הנושא מצוי בבדיקה של ועדה המוסמכת לכך...".
נושא נוסף הקשור לכך, הוא השחיקה המתמשכת בחינוך המקצועי הגורמת לכך שלתלמידים רבים אין מענה הולם - לא זכאים לבגרות וגם יוצאים ממערכת החינוך ללא מקצוע, דבר המגביר את התסכול.
- הגברת רמת האלימות - מתבטאת בדיווחים כמעט מדי יום-יומיים בתקשורת, על פגיעה חמורה בתלמידים, במורים ובמנהלים, ובחשיפה של תלמידים לאלימות כפי שמתבטאת במבחני המיצ"ב. כבר בתחילת העשור, יצא דוח של מממ על "אלימות נגד מורים".
הגברת האלימות בעשור האחרון נובעת משחיקה מתמדת של הסמכות של צוות המורים וההנהלה, הפחתה משמעותית בהרתעה, שהתגברה עם חקיקת חוק זכויות התלמיד כפי שהובהר לעיל, וכן בשל מה שמכונה בפי פרופ' רולידר "קריסת מערכת ההורות בישראל בכל מה שקשור בהענקת יכולות איפוק, הבלגה וסובלנות לילדיהם... נוח להורים להאשים את מערכת החינוך בהתנהגות ילדיהם: האשמת המורה כמדריך לחינוך הכושל של ילדיהם. יש במקרים רבים חוסר שיתוף פעולה בין מורים להורים...".
גם התנאים הפיזיים, כפי שאני רואה אותם, של צפיפות גדולה בכיתות (התקן של 40 תלמידים בכיתה), מגבירה אלימות וונדליזם. העלייה ברמת האלימות אינה חדשה, אולם נראה כי בעשור האחרון גברה עוד יותר (ראה מסמך
"האלימות במערכת החינוך" של מממ שפורסם לאחרונה).
- כוחות ההוראה - הסקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת על 'מערכת החינוך בישראל', מצביעה על מספר מגמות:
- שחיקה מתמשכת בשכר המורים. "מדוח מדינות ה-OECD [לשנת 2008] עולה כי שכר המורים נמוך הרבה יותר משכר המורים במדינות המערב הכלולים בדוח. שכרו של מורה מתחיל, בהתחשב בתל"ג, הוא מהנמוכים בעולם..." (פער שיצומצם עם החלת אופק חדש, אלא שזה כרוך בהעלאת שכר תמורת תוספת עבודה ופגיעה בתנאים אחרים). שכר המורים נמוך גם ביחס לעובדי מדינה אחרים.
- פגיעה במעמד המורה ומחסור צפוי במורים. "על-פי תחזית הלמ"ס צפוי בשנת 2013 מחסור צפוי של 10,500 מורים בכל מערכת החינוך. כמה סיבות למחסור הצפוי ובהן התבגרות כוח ההוראה, שחיקה במעמד המורה עקב תהליכים פנימיים בחברה (ובתוך כך התגברות האלימות בבית הספר בכלל וכלפי מורים בפרט), שכר נמוך המרתיע סטודנטים לעתיד ובוגרי אוניברסיטאות לבחור במקצוע ההוראה, עזיבתם של מורים צעירים את המערכת".
- צפיפות בכיתות. בהשוואה למרבית מדינות המערב, כיתות הלימוד צפופות במיוחד. בעקבות שביתת המורים ב-2008 החליטה הממשלה להקטין את מספר התלמידים בכיתה - החלטה שעדיין לא בוצעה, זאת בנוסף לתשתיות לא מפותחות הפוגעות בעבודת ההוראה.
דוח מרכז אדווה מסכם את מצב כוחות ההוראה: "אנו עדים לשחיקתו של משאב מדינתי חשוב, הלא הוא כח ההוראה. מאחורי שחיקה זו עומדים מספר גורמים: הירידה ההיסטורית ביוקרת המקצוע; החתירה הממושכת של המדינה ושל גורמים עסקיים להחליף את כוח ההוראה הקיים בכוח אחר, מדומיין, שאינו בנמצא; החדרתם של מודלים עסקיים של העסקה אל חדר המורות בבית הספר; התעלמותה של המדינה מן המורות בבואה לשקול רפורמות במערכת החינוך; הבידול הארגוני בתוך מערכת החינוך, שפיצל את ציבור המורות מגזרים-מגזרים; ולבסוף, מדיניות הצמצום התקציבי ששחקה את שכרם של המורים ואת כוחם של האיגודים המקצועיים, ויוצרת עימות מובנה מתמשך בין המדינה לבין מורותיה".
פרופ' דן בן-דוד (ראש מרכז טאוב לחקר מדיניות וחברה) קורא להתפכחות, לא רק בנושא החינוך, אבל גם ובעיקר:
- "זו אולי אחת משעות הכושר האחרונות שנותרו. העשור שיתחיל בשבוע הבא חייב להיות עשור ההתפכחות, אחרת הוא יהיה עשור הספירה לאחור."
מסכימה. אשמח כמובן, להערות ולהארות נוספות.
