שר החינוך,
גדעון סער, הורה השבוע להשמיע בבתי הספר רק מוזיקה ישראלית. מנהלי בתי הספר, שגם כך מרגישים כמו שק החבטות של משרד החינוך, שראשיו ומדיניותו מתחלפים כשש-שבע פעמים במהלך שנות לימודיו של תלמיד אחד, נדרשים לציית. עוד הנחתה. להוריד את הראש, לנשוך את הלשון, ולחכות בסבלנות...לגחמה הבאה. המנהלים מורגלים בזה. לא נורא, כולה להחליף דיסק. מה זה לעומת ים הטפסים וחוזרי המנכ"ל המומטרים עליהם חדשות לבקרים. קטן עליהם!
עידוד הזמר העברי הוא יעד ראוי וחשוב. לחברה הישראלית יש גם במה להתגאות בתחום זה, שספק אם למשרד החינוך יש תרומה משמעותית להשראה ולכישרון של יוצריו, ומבצעיו. הכוונה טובה... אבל אידיאולוגיה בכפייה, זו כבר סאגה אחרת.
בבתי הספר של ישראל 2010 לא שומעים הרבה מוזיקה. עברית כלועזית. הם עסוקים במירוץ לבחינות המיצ"ב, מבחני ההשוואה הבינלאומיים וכמובן הבגרויות. על כך הם נמדדים ולפיכך, באופן טבעי, לשם מתועלים מרב המאמצים. הסטנדרטים מכופפים את המערכת לקו ישורת אחיד וברור. כל מה שאינו מדיד על הסקלה גם לא מקבל משאבים. למנהלי בתי הספר יש אוטונומיה שבאה לידי ביטוי פחות או יותר ביכולתם להחליט איזו מוזיקה תושמע בהפסקות, בהן הם, אגב, עסוקים במאמץ עילאי וסיזיפי למנוע מקרי אלימות. הם לא יכולים לבחור את המורים, או את תוכניות הלימודים. עכשיו גם המוזיקה מוכתבת. צלצול בצלילי מוצארט, למשל, יוחלף מיידית ביפה ירקוני.
שר החינוך יכול היה לעודד אהבת והשמעת מוזיקה עברית במגוון דרכים יצירתיות. הוא יכול היה, למשל, להזמין את המנהלים וצוותי המורים להופעות של זמרים ישראלים. לשלוח לבתי הספר דיסקים משובחים, לארגן ערבי שירה בציבור לתלמידים ולמורים, ליזום תחרויות נושאות פרסים, לתקצב עמותות העוסקות בקידום הזמר העברי, להכניס יותר שירה עברית לתוכניות הלימודים, לעודד להקות נוער, לסבסד הופעות של זמרים ישראלים בבתי הספר, ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה. אבל דמיון, כנראה, אינו הצד החזק של סער. גם לא יצירתיות או כריזמה. למרבה הצער, לסער אין גם כסף. ללא עוצמה והשפעה נשארת הסמכות. אז הוא משתמש בה. ומנחית. זה לפחות בחינם. גם המלצה, אגב, לא עולה כסף, אבל זה כבר עניין של סגנון. מידת האוטונומיה של המנהלים, חופש בחירה וערכים דמוקרטיים, נו באמת, הצחקתם אותו...!
מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח...!
