ראש אגף כוח אדם בצה"ל, אלוף אבי זמיר, קרא השבוע להחרים מוצרים שמפרסמת בר רפאלי, בשל השתמטותה משירות צבאי. זמיר טען, כי צה"ל אינו יכול לעשות דבר, מאחר שהדוגמנית הציגה תעודת נישואין כחוק.

אבל זמיר מתבלבל. הנישואין היו פיקטיביים, ולפיכך לתעודת הנישואין אין שום תוקף. בעצם, יש לה תוקף – כראיה לגיוסה של הגברת ולהעמדתה לדין באשמת קבלת דבר במירמה. מאחר שרפאלי עדיין אינה בת 25, ומאחר שרווקות אמורות לשרת במילואים עד גיל זה, העבירה שלה נמשכת עד עצם היום הזה. לכן, כדאי שצה"ל יפסיק לדבר ויתחיל לעשות – לפני שרפאלי תודיע שהיא בכלל אזרחית זרה, כפי שהיא טוענת שלצורכי מס היא כבר אינה תושבת ישראל.

"לדעתי, מכל ההבלים המטופשים שהאנושות נגועה בהם, ההונאה ששמה 'תחזית מזג האוויר' היא הגרועה ביותר. היא 'מנבאה' בדיוק מה שהיה אתמול או שלשום ובדיוק הפוך ממה שיהיה היום". כך כתב ג'רום קיי ג'רום לפני כ-120 שנה ב"שלושה בסירה אחת", ודומה שלא הרבה השתנה מאז.

רעייתי ואני היינו השבוע בפריז. באופן טבעי, לפני הנסיעה ביקשנו להתעדכן בתחזית מזג האוויר. היה ברור שהולך להיות חורפי מאוד וקר מאוד, אבל בכל זאת – שלג או גשם? מעונן לגמרי או קצת שמש? הלכנו ובדקנו. נצא מתוך הנחה שהתחזית אמורה להיות מדויקת ליום בו היא ניתנת ליום המחרת. הטבלה המצורפת מראה את מה שמצאנו ביום ראשון (10.1) בשישה מקורות שונים – שניים ישראלים, אחד צרפתי, אחד בריטי ושניים בינלאומיים. כל מילה נוספת – מיותרת.

בלי יותר מדי תשומת לב של התקשורת הכללית, מתנהל מזה חודשים מאבק איתנים על בחירת הרבנים הראשיים לירושלים, בעיקר סביב משרת הרב האשכנזי. הציונות הדתית בחרה ברב אריה שטרן, הנהנה גם מתמיכתו של ניר ברקת. מולו יש כמה מועמדים חרדים: הרב משה חיים לאו, בנו של הרב ישראל מאיר לאו; הרב יוסף אפרתי, ראש "חצרו" של הרב יוסף שלום אלישיב; הרב אליהו שלזינגר, רבה של שכונת גילה; וזוכה פרס ישראל, הרב יצחק דוד גרוסמן.

שאלה לאחרונים, סתם מתוך סקרנות: האם יכול להיות רב ראשי שאינו מוכן לאכול ממערכת הכשרות שהוא מופקד עליה?

יותר מדי אנשים מתבלבלים לאחרונה בין חופש הביטוי לבין חופש הביזוי, ושוכחים שהאחרון אינו קיים בספר החוקים של ישראל. הנה שתי דוגמאות מהשבוע שעבר.

לפני שבועיים סיפרתי כאן על נאומו של מנהל תיכון עירוני א' בתל אביב, רם כהן, אשר קרא לתלמידיו "להילחם בכיבוש", עודד אותם שלא להתגייס לצה"ל ואף הביע הבנה למבצעי פיגועים. כצפוי, הדברים עברו די בשקט מבחינה תקשורתית; זה הרי לא ראש ישיבה שקורא לסירוב פקודה. ובכל זאת, ב"ידיעות תל אביב" של ידיעות אחרונות המשיכו לעסוק בסקופ שלהם.

העיתון, בצורה אובייקטיבית כמובן, מדבר (8.1.) על "עליהום פוליטי" נגד רם, ולצד הביקורת שמתחו עליו אישים זוטרים כגון השר גדעון סער, הוא מביא בהרחבה את התמיכה לה זוכה רם מצד רון חולדאי. העיתון גם יודע לספר שערך משאל בן 17 מנהלי תיכונים בעיר, מתוכם חמישה תמכו בכהן – ומביא רק את דעות התומכים.

ומה לב הטיעון של התומכים? חופש הביטוי. זוהי אכן זכות נעלה, אך כמו כל זכות – יש לה מגבלות. אסור להוציא לשון הרע, אסור לגלות סודות מדינה וכן הלאה. ואסור גם לקרוא לעבור על החוק ולהמריד – שזה לכאורה מה שעשה כהן. חוץ מזה, אם חופש הביטוי כל כך חשוב לכם – היכן הייתם כאשר אהוד ברק נקט בפעולה כוחנית נגד ישיבת הר ברכה בעקבותיו דבריו של הרב אליעזר מלמד? ולהזכירם: הרב מלמד עומד בראש מוסד פרטי, בעוד כהן עומד בראש מוסד הממומן כולו מכספי ציבור. אבל נראה שגם הזכות לחופש הביטוי היא עניין של פוזיציה.

והדוגמה השנייה: בכתבה מרתקת, חשף קלמן ליבסקינד (מעריב, 8.1) את שהתחולל בבית המשפט ומאחורי הקלעים בתביעת לשון הרע של סרן ר' נגד אילנה דיין בפרשת "וידוא ההריגה" שלא היה ולא נברא. לפי הדברים שעלו בבית המשפט, על המשטרה לפתוח בחקירה נגד כמה וכמה מהמעורבים בתיק, בחשדות לשיבוש הליכים, הטרדת עד ועדות שקר – אם כי אני מוכן להתערב שזה לא יקרה.

דיין ופרקליטיה מנופפים מאז הפסידו במשפט באיום הנורא שפסק הדין מציב על חופש הביטוי. זהו קשקוש מוחלט. פסק הדין מעניש על עיתונאות רשלנית במקרה הטוב וזדונית במקרה הרע, על עיוות עובדות, על הצגת דברים בצורה שקרית, על התעלמות מן המציאות לטובת הרייטינג. לכל אלו אין ולא כלום עם חופש הביטוי. אם כבר, הם מאיימים עליו.

מה הסיכוי שערעורה של דיין יתקבל? לכאורה – נמוך, כי בית המשפט העליון לא אמור להתערב בממצאים עובדתיים, שהם ליבו של פסק הדין במחוזי. אבל תביאו בחשבון את זה: מצד אחד – עיתונאית מובילה, דוקטור למשפטים, בעלת היכרות אישית עם בכירי שופטי ישראל (נראה כמה מהם יצטרכו לפסול את עצמם), הנהנית מתמיכה של קצינים בכירים לשעבר ואישי תקשורת מובילים בהווה. מצד שני – קצין שאפילו שמו אסור בפרסום, והשופט נועם סולברג שרחמנא ליצלן כיפה לראשו ומגוריו בגוש עציון, שתי עובדות שהספיקו לדורית ביניש לפסול את מועמדותו לבית המשפט העליון. ממש לא כוחות.

מספרים על אחד מגדולי ישראל, שהתקבל לרבנות בעיר בה היה המנהג, שכל רב חדש רשאי להוסיף תקנות לאלו המחייבות את הקהל. נטל הרב את ספר המנהגים וכתב בו את עשרת הדברות. למראה תמיהתם של ראשי הקהילה, הסביר להם: אם עשרת הדברות יוגדרו כמנהג המקום – אולי יש סיכוי שתקיימו אותן.

נזכרתי בסיפור הזה כאשר ראיתי מודעה על ניסוח קוד אתי לראשי הרשויות המקומיות. קוד אתי? קודם שישמרו על החוק. אתם יודעים – הדבר הזה שאוסר מעילות, שאוסר מינוי מקורבים, שקובע כללים לניהול מכרזים, שקובע כיצד לנהל את נכסי הציבור, שקובע כיצד לטפל בתכנון ובנייה, ועוד כהנה וכהנה. ואם בכך יסתפקו – דיינו.