בדיוק 22 שנים לאחר חשיפת מעלליהן של הכתות השונות בדוח הוועדה הבינמשרדית, שוב גועשות הרוחות בארץ. מעצרו, בסוף השבוע, של ה"גורו" והפוליגמיסט התל אביבי, גואל רצון, חושף מחדש פצע פתוח שלא הגליד עד היום: מעלליהן החשוכים של כיתות סגורות, הפועלות הרחק מאור הזרקורים, והמצליחות ללכוד אל שורותיהן נפשות תועות.

מאז חשיפתן הראשונית של הכתות האלה לציבור הרחב חלפו כבר למעלה משני עשורים, ובכל זאת לא הצליח איש לעקור אותן מן השורש. רק צעירה שברירית אחת העזה להכריז מלחמה שערה כנגד התופעה המצמררת ולפעול נגדה בהתמדה ראויה לציון: דנית קרן, בסך-הכל בת 25, שאומנם נולדה וגדלה בבית דתי, אך חזרה בעצמה בשאלה בגיל ההתבגרות. כמי שהצטרפה עוד בשנות-נעוריה לכת הנוצרית של "היהודים המשיחיים", היא מבינה כיום עד כמה הולכה שולל, ועכשיו היא משיבה מלחמה שערה מן "המרכז הישראלי לנפגעי כתות" ברמת-גן, שהיא עומדת בראשו.

אוזן קשבת

בישראל פועלות כיום עשרות כתות ומספר חבריהן נאמד בעשרות-אלפי איש, ביניהם ילדים ובני נוער. הכתות מנצלות את חבריהן ופוגעות בהם בתהליך הדרגתי, הכולל שימוש בטכניקות של "מיינד-קונטרול" ושל שטיפות-מוח. המטרה: לפתח בהם תלות ב"גורו" ובקבוצה ולשעבד אותם כליל, עד כדי פגיעה בלתי-הפיכה בנפשם ואיבוד כל רכושם לטובת הכת. דווקא בתקופה זו של משבר כלכלי, ביטחוני וערכי-מוסרי, מתפשטת התופעה בממדים מבהילים.

לצורך העניין מפעיל המרכז שדולה בכנסת, מקיים הרצאות בבתי-ספר, פועל בקרב נוער המצוי בשכבת גיל-סיכון, מפעיל אתר-אינטרנט פעיל עם מידע שימושי ומקיים ימי-עיון לקהל הרחב. במסגרת פעילותה במרכז נאלצת דנית קרן להתמודד עם מקרים קשים ביותר. חשיפתה את מעלליו של גואל רצון עם נשותיו וילדיו היא רק הניסיון האחרון שלה להביא את נושא הכתות לתודעה הציבורית. קרן, שאינה שוקטת לרגע על שמריה, משמשת כיום אוזן קשבת להורים ובנים נפגעי כתות, שאינם יודעים את נפשם מדאגה לגורל יקיריהם ועבודתה נחשבת לעבודת קודש.

אליבא דקרן, ניזונות הכתות בעיקר מכאלה המחפשים את עצמם וממי שעברו משבר משפחתי. את העלייה המאסיבית של המצטרפים לכתות בשנים האחרונות היא מסבירה במשבר החמור שפקד את החברה הישראלית בתום מלחמת יום הכיפורים, ברצח רבין ובמשבר הכלכלי.