לפני שישים ושתיים שנה בדם ובאש קמה המדינה. זמן אפסי מבחינה היסטורית. היא קמה כמדינה יהודית, לא כמדינת החלמאים. לקח סך הכל ארבעים שנה מתחילת העליות המשמעותיות כדי להקים תשתית לאומית, תרבותית וצבאית. צמחו חקלאות, תעשיה ועוד, והתוצאה - המדינה קמה. לא כתוצאת החלטת או"ם זו או אחרת, אלא כתוצאת נצחון מדינה צעירה על הצבאות של שבע מדינות אויב שהיו בטוחות בעליונותן הצבאית ובניצחונן הקל. מה היה קורה לו הם באמת היו מנצחים - את זאת אפשר לראות בטבח שיירת יחיעם, בפרעות ביהודי חברון ובנפילת גוש עציון... בגלל מנטליות שונה, זה לא היה דומה להתנהגותה של גרמניה הנאצית אלא למה שאנו רואים בסודן, בעירק או בלבנון.
גם אחרי הקמתה, המדינה הצעירה נלחמה על חייה בכל המישורים - מדיניים, צבאיים וכלכליים – והצליחה לעמוד, להתפתח ולקלוט מאות אלפי יהודים שזרמו אליה מכל קצוות תבל – לא בדרך הקלה, כמעט בלי עזרה חיצונית. ובמבחן הגדול שיתרחש בשנה התשע עשרה אחרי הקמתה, כשאותן המדינות השכנות, בעזרת מעצמה אדירה, החליטו שהגיע הזמן לתקן את התוצאות של המלחמה הקודמת ולחסל את מדינת היהודים – היא הצליחה לנצח אותן פעם נוספת ולשחרר את האזורים המרכזיים של ארץ ישראל מהכיבוש הערבי. כל זה לא היה מתוכנן מראש, תוצאות המלחמה נפלו כרעם ביום בהיר לא רק על המדינות השכנות, אלא גם על הנהגת המדינה, שלא ידעה מה לעשות במצב החדש.
כל העולם מחא כפיים, כולם ציפו שהמדינה תספח אליה את האזורים המשוחררים – אבל הנהגת המדינה החליטה לא לעשות כלום – להשאיר את המצב כמו שהוא – במקום הכרזה על שחרור לב הארץ מכיבוש זר, היא הפכה את עצמה לכובשת שטחי מולדתה. אין מצב גרוע ממנו – התחילה מלחמת טרור ביחד עם מתקפת תעמולה חסרת תקדים בכל העולם וגם בתוך המדינה עצמה, בה הושקעו סכומי עתק, כדי לשנות את יחס אומות העולם למדינת היהודים ויותר מזה – לזרוע בתוך העם היהודי שנאה וניכור למדינתו. התוצאות בהתחלה היו זעומות, היו כמה קבוצות קיקיונית שכללו את חסידי המפלגה הקומוניסטית, אנטישמים ממוצא יהודי, סתם "מאכערים" שהחליטו להרוויח על תעמולה נגד... לא, זו לא הייתה תעמולה נגד המדינה, גם לא תעמולה אנטישמית – זו הייתה סתם תעמולה נגד ה"כיבוש".
שינוי מקצה לקצה
המצב התהפך לאחר עליית הליכוד עם בגין בראשו לשלטון בשנת 1977 - אז התחילה תקופת הדמגוגיה מבחוץ והשתלטות קבוצות חסרות כל זיקה יהודית וסוגדות לאורח החיים המערבי על הצמתים החשובים ביותר במדינה: תקשורת, זרועות אכיפת החוק, בתי המשפט, מערכת אקדמית. התהליך בהתחלה היה זהיר ואיטי, אחר-כך סולקו בדרך זו או אחרת רוב "המפריעים" - ואז, כמו תזמורת המנוצחת על-ידי כל מיני כוחות חיצוניים ("ידידותיים" יותר או "ידידותיים" פחות), התחילה בשטיפת מוחות, בהשתלטות על המערכת הדמוקרטית וגופים הנבחרים על-ידי העם – ופתאום התחלנו לשמוע על האקטיביזם השיפוטי ושבג"צ מעל לכנסת שהיא הריבון במדינה, ונציגי הציבור הפכו ל"פוליטיקאים" (הימצאות מושחתים ורודפי בצע בקרב נבחרי העם רק הקלה על המלאכה).
בקיצור, עשרים השנים האחרונות שינו את המדינה מקצה אל קצה. גופים הממומנים על-ידי כוחות אנטישמיים, עוינים למדינה באופן גלוי קוראים לחיסולה – ולאף אחד זה לא מפריע. מוסדות וארגונים שהוקמו להגנת המדינה מאותם הגופים עוסקים במקרה הטוב רק בתיעוד פעולתם ובמקרה הגרוע – ממציאים פרובוקציות נגד אזרחי המדינה הנאמנים לה.
ושתי הנקודות החשובות ביותר:
(1) פעילות אנטישמית במדינת היהודים נעשתה אפשרית בשל חוסר חוק שקיים ברוב מדינות תרבות דמוקרטיות - חוק נגד האנטישמיות. מה שאסור בצרפת או בגרמניה היום - מותר במדינת היהודים. ואין שום בסיס חוקי להאשים את אנשי התזמורת בפשעים נגד העם היהודי, כששום דבר לא מגן על היהודים, דווקא במדינתם.
(2) הפעילות האנטישמית והאנטי-ישראלית הפכה לעסק מכניס – מאות מיליוני דולרים נשפכים בקרב אנשי התזמורת, פרסים בפסטיבלים בינלאומיים על סרטים, הצגות, מאמרים וכל דבר המשמיץ, משחיר ומעוות את העם היהודי ומדינתו מתוגמל בנדיבות רבה. ויש לא מעטים שמרוויחים טוב במלאכה הבזויה הזו בלי שום ייסורי מצפון.
אז איפה אנו חיים – במדינת היהודים או במדינת החלמאים? כל אחד צריך להגיע לתשובה על-פי ההיגיון שלו.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
