לצערי, אנו עדים היום לנחישות של שרים וחברי כנסת הדורשים למנוע את האזכור של המילה נכבה בבתי הספר בישראל.
אני מוכן לאַתְגר אותם שרים וחברי כנסת, ולהניח לפתחם יצירות מופת בספרות ובשירה העברית. זאת בתקווה שיהרהרו פעם שנייה, האם הם יכולים ליטול על עצמם את תפקיד הצנזור, המונע מתלמידי בתי ספר תיכון בישראל מפגש עם יצירות, העשויות לעורר דיון ושיח תוך כדי קשב לכאבו של עם נוסף, החי איתנו כאן בארץ הזו.
מאחר שאני תחום ב-ד' אמות של מסגרת תוחמת ומחייבת באתר, אסתפק הפעם בהבאת דוגמה רק מיצירה אחת של המשורר נתן אלתרמן.
נשאלת השאלה מה יהיה דינו של אותו מורה, שיחליט ללמד קטעים מהקלאסיקה של השירה העברית ויבחר לקרוא בפני תלמידיו מתוך הספר "עיר היונה"
1 את הקטע על העיר הקורסת:
- "אֵיד יָפוֹ וְקִצָּהּ. מְסֻגֶּרֶת
וְלִשְׁנַיִם צַלְמָהּ מְשֻׁסָּע...
שָׁם יוֹרֵד הֲמוֹנָהּ שְׂתוּם עַיִן
וְנִקְבַּץ בְּמוֹרַד הַתֵּל
וּבְדִשְׁדּוּשׁ וּנְקִישַׁת-קַבַּיִם
רְכוּשׁוֹ לְפָנָיו גּוֹלֵל
וְסִירוֹת הַסּוֹחֵר וְהַדַּיִג
עוֹמְסוֹת אִישׁ וּקְלָלָה וִילֵל
וְקוֹרֵעַ סַלְעָהּ שָׁמַיִם
וּמֵעִיד עָלָיו יָם וָאֵל -
כִּי לַיָּם וְשָׁמַיִם הִיא חֶרֶם
וְנִתְלָשׁ מִסַּלְעָהּ שִׁלְטוֹ..."
מה קרה לנו כחברה? האם אנחנו איננו יכולים להכיל לתוכנו את כאבו ואסונו של האחר "אֵיד יָפוֹ", למשל, כפי שעולה מהקטע המובא מ"עיר היונה" של נתן אלתרמן.
האם יש מקום להצעות חוק, שתמנענה להביא שורות אלו המביעות כאב של אותם תושבי יפו, שהיעָקרות מבית ופליטות היו מנת גורלם.
מה יהיה דינו של מורה, שיבקש לשתף את תלמידיו בכאב האחר, יליד העיר יפו, החי כמטחווי קשת מהמוסד בו הוא מלמד ויפנה את המבט אל "גְּבוּל יָפוֹ, גְּבַב בְּלוּאִים ...עִיר דְּמוּתָהּ נִשְׁקֶפֶת מִבַּעַד"
2 עיר שבקרבות ב-1948 היו בה בתים ואנשים, וגם "עָבַר בַּיִת בַּחוֹשֶׁך וּבַצַּעַק מִיָּד אֶל יָד"
2.
[אני מבקש להסב את תשומת לב הקוראים לטקס השקת ספר השירים השלישי של המשורר מתי שמואלוף - "מדוע אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" - שיתקיים ביום שישי, 12.2.2010 בשעה 14:00, בלבונטין 7 בתל אביב]
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
