הנחה רווחת בהנהלת הקואליציה, נכון להיום, היא שבסוף תתקבל נוסחה מצומצמת. בשלב הראשון יקבלו זכות הצבעה סטודנטים ואזרחים שחתמו על חוזה עבודה ויצאו לשנה-שנתיים. מדובר בהתפלגות קולות שלא תשנה את יחסי הכוחות.

הבית היהודי, כאמור, מתנגד. יו"ר הסיעה זבולון אורלב טוען שמדובר בחוק ש"דומה לחוק אוגנדה". ההצעה, לדבריו, פוגעת בציונות, מונעת מישראל את מעמדה כמרכז העם היהודי ואולי מעניקה יתרון למפלגות מסוימות שבונות על קולותיהם של עולים מחבר העמים שעזבו את הארץ. אולי גם הליכוד חושב להרוויח. אורלב, בדומה לבכירים בעבודה ובקדימה, חושש מ"מניפולציה מפלגתית". אלכס מילר טוען מצדו שהצבעת העולים אינה אחידה. ישראל ביתנו לא זוכה לתמיכתם הגורפת, אחרת הייתה גדולה בהרבה.

לא מן הנמנע שאילו היה מתקבל החוק במתכונתו הנוכחית, הימין אכן היה מרוויח קרוב למנדט. בקרב היורדים או אלה שטרם החליטו אם יחזרו לארץ או לא, נראה שבעיקר מצביעי הימין הם אלו שהיו מטריחים את עצמם לקלפיות. ייתכן גם שמדובר, בשלב מאוחר יותר, בנוסחה שעשויה לסייע לחיזוק הרוב היהודי בכנסת.

עוד חזון למועד. נכון לעכשיו, מדובר במתכונת מצומצמת ביותר אם בכלל. כפי שהודה ליברמן במסיבת העיתונאים בתחילת השבוע, הוא מבטיח 100% מאמץ, לא 100% הצלחה.

ממאיר שטרית לא התקבלה תגובה עד סגירת הגיליון.

נתניהו סוגר שנה אחרי הבחירות כשידו על העליונה. בליל הבחירות התחיל מנקודת שפל. המחנה הלאומי אומנם זכה ב-65 מנדטים, אבל משקלה הנמוך באופן יחסי של סיעת הליכוד - 27 מנדטים בלבד מתוך 65 - אילץ את נתניהו לירוק דם עד שהגיע ליעד הנכסף. ליברמן תבע כזכור מחיר כבד עבור הסכמתו להמליץ על נתניהו בפני נשיא המדינה כמועמד להרכבת הממשלה. תבע וקיבל. גם ברק גבה מחיר חסר תקדים עבור שותפותו בקואליציה.

אלא שבתום שנה לכנסת ה-18, מצבו של נתניהו איתן. בשונה מברק ואולמרט שהתחילו בגדול ותוך שנה הגיעו לשפל (אולמרט הצליח לשרוד, ברק לא) - נתניהו הצליח במהלך השנה לשפר במידה ניכרת את מעמדו הפוליטי ולחזק את הקואליציה. בחודש האחרון זכה בשתי מתנות קואליציוניות. האחת, החלטתו של היועץ המשפטי היוצא מני מזוז להעביר את ההכרעה בתיק ליברמן למחליפו בתפקיד. השנייה, התפטרותו של אופיר פינס ועזיבתה המסתמנת של יולי תמיר. נכון שבראש וראשונה נהנים משתי המתנות השותפים הקואליציוניים. ליברמן קיבל שנה נוספת של שקט תעשייתי כשהוא וסיעתו יכולים להמשיך לתפקד כרגיל, וברק הגיע במפתיע לחוף המבטחים כאשר המרד בעבודה מיצה את עצמו. בשנה הקרובה אין מי שיניח חבל על צווארו של יו"ר המפלגה. אבל בעקיפין, נתניהו הוא שהרוויח: פורקו שני מוקשים שהונחו לפתחה של הקואליציה שלו. לפחות בטווח הנראה לעין.

המשבר המסתמן סביב חוק הצבעת אזרחים בחו"ל הוא משבר מבוקר. אולי לא סערה בכוס מים, אבל לכל היותר סערה בתוך קומקום חשמלי. האדים עולים, הרשרוש נשמע מאיים, אבל בשום שלב מים רותחים לא יפרצו החוצה. אין סיכוי.

את הצעת החוק מנסה ליברמן לקדם זה מכבר. בעבר קידם את ההצעה חבר הכנסת מסיעתו, אליעזר (צ'יטה) כהן. בממשלת שרון הראשונה, בשנת 2001, הביעה ועדת השרים לחקיקה תמיכה בהצעה וזו אושרה בקריאה טרומית. לאחר מכן נתקעה. בשנת 2005, בקדנציה השנייה של שרון, שוב אושרה בקריאה טרומית, ושוב נתקעה. מעניין לציין שמאיר שטרית, שנמנה היום עם מובילי ההתנגדות לחוק, כיהן ב-2001 כשר המשפטים, כלומר עמד בראש ועדת השרים לחקיקה שאישרה את ההצעה. ציפי לבני וזאב בוים היו חברי סיעת הליכוד, שתמכה בה. ב-2005 הצביעו בעד ההצעה רוחמה אברהם, יעקב אדרי ואלי אפללו. כולם היום בקדימה. כולם מתנגדים.

על-פי ההצעה שמגישים היום אלכס מילר ודודו רותם (ישראל ביתנו), יקבלו את זכות ההצבעה אזרחי ישראל השוהים בחו"ל שתוקף הדרכון שלהם טרם פג. מדובר בישראלים שנמצאים בחו"ל עד 10 שנים.

ההצעה שעוררה השבוע מהומה רבתי מהווה חלק מההסכמים הקואליציוניים. כשליברמן אומר שיביא את הצעת החוק להצבעה עד 2 באפריל הוא מסתמך על ההסכמים. זה המועד הנקוב בהסכמים הקואליציוניים - שנה מאז הקמת הממשלה. ועל ההסכם חתומות כל הסיעות.

יו"ר הקואליציה זאב אלקין, שציין בתחילת השבוע בסיפוק שהקואליציה לא הפסידה במשך השנה באף הצבעה, דואג להנמיך את הציפיות. נכון שההצעה כלולה בהסכמים, אבל הנוסח יתואם עם כל סיעות הקואליציה. פעם בחודש בערך נפגש פורום הדן על שינוי שיטת הממשל, בראשות שר המשפטים יעקב נאמן. הפורום, שמורכב מנציגי כל סיעות הקואליציה, כולל את אלקין, את דודו רותם, את השר הרשקוביץ ואת אליעזר מוזס מיהדות התורה. שס שיגרה לפורום במקום שר או חבר כנסת את הפעיל הוותיק יהודה אבידן. מטעם העבודה מגיע כל פעם נציג אחר. זה הפורום שעומד לנסח, אם בכלל, הצעה מוסכמת.

ביום שני הביא נתניהו את ההצעה לדיון בסיעת הליכוד, לאחר שקיבל את טיוטת הצעת החוק מדודו רותם. הליכוד נוטה לתמוך. התנגדותם של בני בגין ודן מרידור צפויה.

לדברי אלקין, אין כאן עניין דרמטי במיוחד. הצעת החוק אינה טומנת בתוכה נוסחת קסם שתשנה את יחסי הכוחות לטובת הימין. על-פי הנוסח הנוכחי, מדובר בכ-700-600 אלף ישראלים שיקבלו זכות הצבעה. עם ההגבלות שעליהן מדברים כבר היום, למשל ביקור בארץ פעם ב-5-4 שנים לפחות, המספר מצטמצם ל-300-200 אלף. ברור שבמקרה הטוב רק מחציתם יגיעו לקלפיות. שיעורי ההצבעה בארץ נעים בין 70 ל-80 אחוזים. בחו"ל לא יהיה לישראלים יום שבתון, ורבים מתגוררים במרחק רב מהקונסוליות. נניח ש-150-100 אלף יגיעו לקלפיות, וגם זה לא בטוח. הקולות יתפצלו. הימין ירוויח אולי 20-10 אלף קולות. פחות ממנדט.

אשר לסוגיה הערכית, טוען יוזם החוק אלכס מילר, יש מידה רבה של צביעות בטענה הנשמעת, לפיה לא סביר שאזרחים שמתגוררים בחו"ל יכריעו את גורלה של ישראל ויקבעו אם נצא למלחמה או לא. חברי קדימה שמתנגדים לחוק, הוא אומר, לא נמנעו מקבלת תרומות מחו"ל. זאב ביילסקי, יואל חסון ועוד.

החוק אינו חוק יסוד ולכן אין לעבודה זכות אוטומטית להטיל עליו וטו. עם זאת, ההסכמים הקואליציוניים מתנים את אישורו בהסכמה בין השותפות. מבוי סתום.

העבודה מתנגדת ממניעים ברורים. ש"ס טרם ערכה דיון בנושא. כשנשאל אברהם מיכאלי לגבי עמדת הסיעה, ענה שהוא עדיין לא מכיר את החוק. לא, שס אינה מתנגדת אוטומטית לכל הצעה של ליברמן. אבל בקואליציה יודעים שהיא צפויה להתנגד. גם יהדות התורה. בסיעות החרדיות חוששים מהטיה לטובת הרוב החילוני. מרבית החרדים בארה"ב ובאירופה אינם אזרחים ישראלים.