|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לדרוש מפקיד ממשלה לפקח ולזהות מראש החלטות טיפשיות של אנשי עסקים, זה בדיוק כמו לדרוש מפקיד ממשלה ליישם רגולציה על החלטות של בני זוג להתחתן, כדי לצמצם את מפח הנפש שבגירושין
|
|
כשהכי צריך אותה, הרגולציה לא ממש עוזרת. אבל היא כן מאטה את גלגלי המשק
|
|
|
|
|
|
|
|
| ההכרח שיוצרת הרגולציה לקבל את החתימה של פקיד ממשלתי כדי לממש עסקה כלכלית יוצר את השחיתות הידועה כ"הון ושלטון": מי שיש לו "קשרים" – מצליח בעזרתם לעקוף את הרגולציה. אין פלא שכגודל הרגולציה במדינה – היקף השחיתות בה | |
|
|
|
|
איך כסף צומח ומוסיף לעצמו ערך ("תשואה")? הבה נבצע ניסוי: ניקח 10 אלפים שקל בשטרות, נחתום אותם במעטפה; נניח אותה, לעיני מנהל הבנק, על מדף הכספת הגדולה שבמרתף הבנק. כעבור 5 שנים נפתח בלב פועם את הכספת, וליתר ביטחון, כאשר מנהל הבנק לצידנו. נפתח את המעטפה החתומה, ונספור את הכסף. למרבה הצער ניווכח שהכסף לא צמח, לא הניב דבר - השטרות נותרו אותם השטרות - 10 אלפים שקל. כדי שנקבל "תשואה" - מישהו אחר צריך לדעת ליצור עושר. למשל, הבנק.
לפיכך, יהיה עלינו להורות לבנק לעשות "משהו" בכספנו. הבנק ייקח את הכסף ויעביר אותו לאיש עסקים ("איש עסקים" במשמעותו הרחבה - כלומר, כל מי שיוצר בעבודתו ערך כלכלי מוסף, גם רופא שיניים וגם סנדלר) כהלוואה לעסק. בהנחה שאיש העסקים מוכשר ומצליח - הוא יפרע את ההלוואה בתוספת ריבית, שכן עסק כושל לא יוכל לפרוע בסופו של דבר את ההלוואה. בריבית נתחלק עם בעלי הבנק (או עם קרן הפנסיה, לדוגמה). חלק מהריבית שאיש העסקים ישלם יישאר לבנק כפיצוי על הסיכון שהבנק לקח על עצמו, בהתחייבותו להחזיר לנו את הכסף בכל מקרה, גם אם איש העסקים לא יוכל לפרוע את ההלוואה.
המפתח לרווח שלנו אינו הבנק, אלא איש העסקים; אם הוא יצליח בעסקיו - נרוויח על הכסף שלנו. הבנק משמש עבורנו כ"רגולטור" על אנשי העסקים, שלהם אנו מלווים את כספנו באמצעותו. הבנק מסנן את אנשי העסקים, שלהם הוא מוכן להלוות את כספנו. וכך, כדי שהחוסכים יוכלו לקבל תשואה על כספם, צריך לעמוד בצידה השני של המשוואה מישהו שיודע ליצור עושר. זוהי ליבת העסקים הסולידית הקלאסית של בנק.
כמובן שבשוליים העסקיים יש גם רמאים שיוזמים "עסקות" זדוניות. כך, למשל, "קרן ההשקעות" של מיידוף בארה"ב הפסידה עשרות מיליארדי דולרים תוך הצגת מצג שווא שביכולתה להבטיח תשואה קבועה של 10 אחוזים מדי שנה. עסקה זדונית היא עסקה טיפשית מבחינה כלכלית, ובבסיסה של הונאה כלכלית אין שום עסקה כלכלית כדאית, אחרת לא היה צורך בהונאה.
כמובן, לא כל ההשקעות של אזרחים נעשות דרך בנקים שאחראים לפיקדון. חלקן הגדול של השקעותינו, במיוחד אם אנו מחפשים תשואה גבוהה יותר, נעשה ישירות על ידנו: אנו קונים - באופן ישיר או דרך מתווכים - מניות, איגרות חוב ומכשירי השקעה אחרים, כשהמתווכים מודיעים לנו מראש, כי לא יישאו באחריות להשקעה. הכנסתם נובעת מעמלה בלבד. כאן המתווך אינו שותף שלנו בעסקה, וגם אין בנק שמתפקד כרגולטור-משגיח. העסקה עלולה להיות טיפשית או חכמה, אנו עשויים להרוויח או להפסיד, אנו רשאים להתייעץ עם יועץ השקעות, עם הג'ינג'י ש"מבין", או עם אמא של יעל, אבל ההחלטה והסיכון הסופי - שלנו בלבד.
גם בהשקעה הישירה, המסוכנת יותר - הרווח או ההפסד תלויים באיש העסקים בו השקענו את כספנו - אותו איש עסקים שהנפיק את המניה או את אגרת החוב שקנינו. רק איש עסקים יכול ליצור עושר ולהתחלק בו איתנו. ממשלות אינן יכולות בפעילותן ליצור עושר. הפוליטיקאים שיושבים בהן, או הפקידים מטעמם, לעולם לא יוכלו להתחרות באנשי עסקים, בדיוק כפי שאינם יכולים להתחרות במשחק כדורגל עם שחקנים שזה מקצועם או בנגינה עם נגני תזמורת פילהרמונית. זה פשוט אינו תחום התמחותם. איש העסקים שבו אנו מושקעים יכול לקבל החלטה חכמה מאוד ולהרוויח, ואז ערך ההשקעה שלנו יגדל, אבל הוא עלול גם לקבל החלטה טיפשית ואז - "הלך הכסף".
הצמיחה ברמת החיים ובתוחלת החיים, מאז המהפכה התעשייתית והתפתחות הקפיטליזם, מזנקת מדור לדור ועולה על כל דמיון שהדור הקודם יכול היה להפעיל. ההתקדמות ההולכת ומואצת מעידה, שבסיכום הכללי אנשי העסקים מצליחים, ולכן יש סיכוי סביר שנזכה לתשואה חיובית על השקעותינו הפסיביות. כמובן, ברור שחלקנו יפסיד לעתים.
|
|
העסק הכושל "חולץ", הצרכן נפל בפח
|
|
|
| גם כאן התערבות ממשלתית משבשת את מנגנון החיסון הטבעי הזה: כשממשלה "מחלצת" עסק כושל – גם בסיבוב הבא הציבור ייפול בפח. | |
|
|
|
אם התשואה על כספנו תלויה בטיב ההחלטות של אנשי עסקים, האם יש בשטח מישהו שיכול למנוע מהם לקבל החלטות כלכליות טיפשיות? מישהו שיחסוך מאיתנו הפסדים? מישהו שיפקח ויהיה "רגולטור"?
זהו חיפוש של הבלתי אפשרי: האם מישהו מאמין שיש פקיד או מנגנון ממשלתי בעל כישרון להניף דגל אדום בכל פעם שאיש עסקים מקבל החלטה טיפשית, מנפיק מניות על סמך תוכנית עסקית שגויה, מפיץ מכשיר פיננסי רעוע או אפילו מרמה אותנו? הרי אילו היה כזה, הוא היה ממהר להגיע לעולם העסקים... לדרוש מפקיד ממשלה לפקח ולזהות מראש החלטות טיפשיות של אנשי עסקים, זה בדיוק כמו לדרוש מפקיד ממשלה ליישם רגולציה על החלטות של בני זוג להתחתן, כדי לצמצם את מפח הנפש שבגירושין. אין חיה כזאת.
בדיעבד, כולם חכמים להצביע על הסיכון שבאיגו"ח משכנתאות והלוואות, כפי שנעשה בארה"ב (כלי גאוני, ללא מרכאות, שנכשל מסיבות שלא כאן המקום לדון בהן). אך בראייה לאחור, ב"חוכמה" שלאחר מעשה, גם זוגות שמתגרשים תוהים איך לא הבחינו באופיו של בן/בת הזוג מהם התגרשו – הרי הכתובת הייתה כל הזמן על הקיר... היומרה להבחין מראש בטעויות, ולהפעיל רגולציה על פעילות כלכלית כדי למנוע ממישהו לשגות – היא מעבר לכוחו של פקיד ממשלתי.
אז מי בכל זאת יכול לשמש בתפקיד רגולטור על אנשי עסקים? על איש עסקים יכול לפקח רק מישהו מהליגה שלו – רק איש עסקים מתחרה מהענף, המכיר לפני ולפנים את הברנז'ה. וזה בדיוק תפקידו של ה"שוק": לשמש זירת חיכוך ועימות מתמשכת ותמידית בין איש עסקים אחד למתחרהו, כשפקידי ממשלה נזהרים מלשבש את תפקודם. הדרך להצלחה עסקית נובעת מהתחרות התמידית על הצעת מוצר איכותי יותר וזול יותר לציבור, תוך נטישה של היזמים המתרשלים במילוי דרישות הצרכנים. פעמים רבות הזהירות משתכללת בשיטה של ניסוי וטעייה: כישלון עסקי מסוים גורם לציבור לגלות יתר זהירות בעתיד במקרים דומים. גם כאן התערבות ממשלתית משבשת את מנגנון החיסון הטבעי הזה: כשממשלה "מחלצת" עסק כושל – גם בסיבוב הבא הציבור ייפול בפח. מנגנון השוק לא תמיד פועל ביעילות מירבית, אבל אין לו תחליף, במיוחד לא פקיד ממשלתי העובד עד שעה ארבע, מקבל משכורת, קביעות ופנסיה מובטחת ובין לבין – יוצא ל"סידורים".
|
|
המרוויח העיקרי: הסמנכ"ל לענייני רגולציה
|
|
|
| אם לממשלה, באמצעות פקידיה, אין כלים לסנן החלטות כלכליות טיפשיות של אנשי עסקים, עליה לנסח את חוקי הרגולציה באופן כללי ומקיף ביותר – מעין סיכול מאוד לא ממוקד, ש"הורג" הרבה חפים מפשע ב"סביבה" וספק אם מביא לפגיעה ב"פושע" | |
|
|
|
יש הטוענים כי רגולציה ממשלתית על כלכלה ועסקים, גם אם אינה כל כך מוצלחת – "אם לא תעזור, גם לא תזיק". אבל למרבה הצער פיקוח ממשלתי מסוג זה מזיק גם מזיק. אם לממשלה, באמצעות פקידיה, אין כלים לסנן החלטות כלכליות טיפשיות של אנשי עסקים, עליה לנסח את חוקי הרגולציה באופן כללי ומקיף ביותר – מעין סיכול מאוד לא ממוקד, ש"הורג" הרבה חפים מפשע ב"סביבה" וספק אם מביא לפגיעה ב"פושע". ניסיון של פוליטיקאים "להגן" על משקיעים יחייב ניסוח איסורים גורפים על פעילויות כלכליות, אשר יכשיל עסקות מועילות ובקושי ימנעו פעילות זדונית (אם בכלל אפשר לגלותה מראש). אין ספק שאם נעקור את כל השיניים – נמנע עששת.
נזק נוסף בחותמת הכשרות שמעניקה רגולציה ממשלתית לפעילות כלכלית כלשהי, הוא שזו מקנה לאזרח את התחושה כי אין מה לחשוש, שהרי ליועץ ההשקעות יש "תעודה" – הוא מורשה, ואם הוא מציע תוכנית כלשהי, אין צורך לפקפק בה: מישהו בירושלים בדק ואישר.
נזק גדול נוסף נגרם על-ידי המנגנון הפקידותי היקר הממונה על "יישום" הרגולציה: הוא גורם להאטת הפעילות הכלכלית (צריך "אישורים" ו"חתימות"), ומאלץ עסקים להעסיק מנגנון מורכב רק כדי להתמודד עם הרגולציה. ואכן, חברות רבות בישראל מעסיקות סמנכ"ל לענייני רגולציה. במצב שבו לא הצרכן מחליט אם לעסק מסוים יש זכות קיום, אלא פקידים בירושלים, מוענקת זכות קיום מעוותת לעסקים שמזמן היו צריכים "לרדת מהמדף", ונמנע שילובם של עסקים יעילים יותר, שעשויים היו להעלות את רמת חייו של הצרכן. ההכרח שיוצרת הרגולציה, לקבל את החתימה של פקיד ממשלתי כדי לממש עסקה כלכלית, יוצר את השחיתות הידועה כ"הון ושלטון": מי שיש לו "קשרים" – מצליח בעזרתם לעקוף את הרגולציה. אין פלא שכגודל הרגולציה – היקף השחיתות במדינה.
לא קשה במיוחד להוכיח שהרגולציה בתחום התקשורת, לדוגמה, מונעת למעשה תחרות, ופוגעת בהנאה שיכול היה האזרח להפיק משידורי הטלוויזיה אלמלא החליטו פקידים במה יצפה. גם הפיקוח על הבנקים מונע למעשה תחרות ביניהם ופתיחת בנקים חדשים מתחרים, בעוד שסבירות הצלחתו במניעה מראש של קריסת בנק או אפילו מעילת עתק של 250 מיליון שקל כמו זו שביצעה אתי אלון בבנק למסחר – מזערית. וגם הממונה על ההגבלים העסקיים בכלל פוגע בתחרות ובכלכלת ישראל, למרות מאמציו המוצהרים "להגן על התחרות במשק".
|
|
|
מוטי היינריך הוא בעל האתר קו ישר המציג מודל כלכלי שונה למדינת ישראל המתבסס על קפיטליזם וחופש
|
|
| תאריך:
|
13/02/2010
|
|
|
עודכן:
|
13/02/2010
|
|
מוטי היינריך
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
יופיטר
|
13/02/10 20:56
|
|
|
|
2
|
|
ע.ג3
|
14/02/10 09:06
|
|
|
ההצעה לאפשר לישראלים השוהים בחו"ל להצביע לכנסת, המועלית עתה שוב לאחר כשמונה חודשים על-ידי בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, חוזרת ומלמדת עד כמה הפוליטי מכתיב לעתים את הערכי, וכיצד מחנה פוליטי מסוים משמיש ללא בושה כמעט את כל מערכת ההנמקות הפטריוטיות "הרשומות בטאבו" על שם המחנה האחר, כדי לבלום יוזמה הנתפסת כמזיקה לו פוליטית.
|
|
|
|
|
מסקר של ה-BBC מסוף השבוע שעבר עולה, כי מאז נובמבר האחרון חל סחף בדעת הקהל האנגלית באשר להתחממות הגלובלית. אם בעבר סברו 41 אחוזים מן הנשאלים כי הגורמים המיוחסים לשינוי אקלים "מבוססים היטב", כיום רק 26 אחוזים עדיין סבורים כך.
|
|
|
|
|
מלחמת העיתונים הולכת וצוברת תאוצה. מיום ליום מתחוור כי הכוחות הגדולים נערכים לקרב הגדול באמת, שבו יוכרע מי מבין המו"לים יאלץ לסגת, ויותר מכך: אלו כוחות חדשים ייכנסו למערכה ויביאו לשינוי מהותי במפת התקשורת בישראל. נציג להלן כמה מהאופציות העומדות על הפרק - גם אלה בפניהם ניצב עתה שלדון אדלסון, וכן כמה מהתסריטים הבאים בחשבון.
|
|
|
|
|
"בתום שנה לכהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה נרשמו לממשלתו כמה הישגים בתחומים שונים אך בסה"כ הממשלה תקועה וחסרת יוזמות" (מן העיתונות).
|
|
|
|
|
נעבור עתה אל כתבנו המשדר בהתרגשות מבית המשפט המחוזי: "כאן, בבית המשפט המחוזי, התחדש הבוקר משפטו של הנאשם רם הדרג, משפט שממשיך, כידוע, להתקיים בדלתיים זגורות. הנאשם למד איך להיכנס לאולם בלי להיתקל בעיתונאים הרבים, שאת שאלותיהם המציקות הוא כבר לא יכול לזבול. לפי מראה פניו הוא נמצא במז'בר רציני, ואם ניקח בחז'בון את ההתפרצויות שהיו לו בעבר נגד עיתונאים, קשה לדעת כמה זמן הוא עוד ירזיק מעמד מול מיזדר הכתבים העומדים ומחכים לו בשקיקה ודורשים ממנו כל פעם הזברים חדשים למעשים החמורים שעשה לכאורה במזגרת תפקידו הייצוגי".
|
|
|
|
|
