|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
חופש הביטוי מול חופש השיסוי
|
יש למנוע מטוקבקיסטים לפרסם דברי הסתה והתלהמות באתרי האינטרנט ולא לאפשר להם להסתתר מאחורי אנונימיות
|
|
יש לחשוף מי עומד מאחורי כל טוקבק [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
טרם שעלה האינטרנט לחלל האוויר היה זה המכתב למערכת שאפשר, בלעדית, לקורא העיתון להביע את דעתו על מה שפורסם בו, או, לחלופין, להתייחס לבעיה כלשהי שהעסיקה אותו. בראשית צעדי כעיתונאי, חבר מערכת ידיעות אחרונות, הוטל עלי, בין היתר, לערוך את מדור המכתבים של העיתון. בתפקידי זה הקפדתי, בדחילו ורחימו, לפרסם אך ורק מכתבים שמאחוריהם עמדו כותביהם, מזוהים בשמם ובכתובתם. לשולח המכתב, שביקש להישאר אנונימי, אפשרתי, כמובן, לפרסם את מכתבו בראשי-תיבות בלבד, תוך ציון מפורש ששמו וכתובתו שמורים במערכת. למערכת העיתון הגיעו, מדי יום, מאות מכתבים על דא ועל הא, ורק חמישה עד עשרה, מהבולטים שבהם, זכו לראות אור - מיעוטם ככתבם וכלשונם ורובם כשהם משוכתבים, אם בשל אורכם ואם בשל סגנונם. בכולם כאחד הקפדתי לשמור על תרבות הכתיבה, ללא התהלמות וללא גסות-רוח. |
|
עם זאת, כמי שכותב מדי יום באתר "מחלקה ראשונה", אני זוכה, מפעם לפעם, לתגובות לעגניות ועוקצניות, שאין בינן לבין הנושא שעליו כתבתי ולא כלום. סתם טוקבקיסטים אנונימיים שמתגרים בי על לא עוול בכפי. פעם אחת אני מזוהה אצלם כ"איש כנופיית ביניש", בעוד שמעולם לא כתבתי על אודותיה, ופעם אחרת מייחסים לי שייכות לקדימה, שבה מעולם לא תמכתי. עם יד על הלב, אינני מזוהה עם אף אחת מן המפלגות. במאמר מסוים אני מסוגל להחמיא ל אהוד ברק ובמאמר אחר לקטול אותו. אותם דברים אמורים בביבי נתניהו. ובכל זאת, אני מוקע, לא אחת כ"סמולן" (שמאלן בלשון הלעגה) ופעם כאיש הימין. אבל, מה שנורא יותר מכל אצל הטוקבקיסטים הוא שרק מעטים מהם מוכנים לחשוף את עצמם. מאחורי האנונימיות הם מצטיירים כמוגי-לב וחסרי חוט-שדרה. מן הראוי ששולח הטוקבק גם ידע לעמוד מאחוריו, בגלוי וללא חשש, בדיוק כפי שעושה זאת מי שמפרסם את דבריו במאמר, או בכתבה, באינטרנט.
|
|
בינתיים זרמו מים רבים בירקון המעופש, ועם עלייתם של אתרי האינטרנט לאוויר, התהפכו לא אחת היוצרות. את מקומו של המכתב לעיתון תפס הטוקבק, שבו ניתנה, פחות או יותר, יד חופשית לכותבו. אלא שמהר מאוד התגלה הטוקבק כחרב-פיפיות: מחד-גיסא הוא מעניק לכותבו חופש-כתיבה מלא, במשמעותו הרחבה ביותר של המושג, אבל מאידך-גיסא הוא גם מאפשר את ניצול החופש הזה לרעה: למשל, בפרסום פרטים שיש בהם פגיעה בפרטיותו של אדם, או פגיעה בשמו הטוב.
לזכותו של אתר "מחלקה ראשונה" ייאמר שהטוקבקים העולים בו לחלל האוויר מנוהלים ומפוקחים ביד אמונה ואין הוא מאפשר חריגה מן הטעם הטוב. אתרים אחרים, שלא שמרו על הכלל המקודש הזה, מצאו את עצמם בין כותלי בית המשפט, בעימות בין הכותב לטוקבקיסט, בדרך כלל בלא להיוושע.
|
|
| תאריך:
|
15/02/2010
|
|
|
עודכן:
|
15/02/2010
|
|
ראובן לייב
|
|
חופש הביטוי מול חופש השיסוי
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
גדעון אמיר
|
15/02/10 10:57
|
|
|
|
2
|
|
ישמעאל
|
15/02/10 11:18
|
|
|
|
3
|
|
אלישמע
|
15/02/10 11:22
|
|
הראיון שנערך על-ידי עיתון מעריב ב-13 פברואר 2010, על-ידי שלום (המפרגן) ירושלמי עם נשיאת "הקרן לישראל חדשה", נעמי חזן, הינו במקרה הטוב מקומם. הגב' הזו הופיעה בו בכל אפסותה ושיגיונותיה האידיאולוגיים המעוותים ומהווה הסבר מאיר עיניים, לפקוחי העיניים, לפעילותה מנזקת-ישראל של הקרן וגרורותיה.
|
|
|
|
|
אז מה היה לנו. הכינרת לאחר עיצומים של חודשים מגלה שעלתה מתחילת העונה במטר, כמעט ללא תקדים. והנחלים מוסיפים לזרום בעוצמה שאינה רשומה זה שש שנים. המשקָעים בארץ בחודש פברואר מתקרבים לממוצע השנתי כולו. גשמים עזים ירדו בערבה ועד אילת. החרמון מושלג. הקואליציה החורפית שמורכבת מן החזאים, עיתונאי השטח, אנשי המפלסות, ספקי המלח, מוקדי החרום, האלפיניסטים וכל כוחות העזר, התעוררו בתרועה והפציצו אותנו בסיפורים לקראת הצפוי - ההכנות נמשכות- כאשר הפתיתים הדלוחים עשויים להתארח בירושלים לשעתיים. ושרון ווקסלר המאמי החננית קורנת מנחת ומזמינה אותנו בהינף היד האופייני לה, למטבח המטאורולוגי שלה. חג שמח. בירושלים היה פחות שמח. השלג המיוחל לא ירד. גם באירופה ובאמריקה החג היה פחות שמח. הוא ירד יותר מדי.
|
|
|
|
|
הכרזותיו המתלהמות של נשיא אירן מחמוד אחמדינג'אד כי ארצו נכנסה לעידן האטומי כאשר החלה לעסוק בהעשרת אורניום לרמה של 20%, משמשות כנשק הפחדה בידי פוליטיקאים רבים בעולם המערבי, שככל הנראה אינם יודעים באמת מהי פצצת אטום, ואולי הם יודעים, אך נוח להם להשתמש בנושא האטומי ככלי מלחמה המופעל במישור הדיפלומטי-תעמולתי כדי להביא אל קיצו במהירות האפשרית את משטר האייטולות המוסלמי-פנאטי באירן. כדי להציב את נושא האיום האטומי של אירן על מקומו האמיתי, שעדיין רחוק מאוד מסיכון קיומי קרוב לישראל ולמערב, ראוי להבהיר מספר עובדות יסוד טכנולוגיות.
|
|
|
|
|
[דיון תיאורטי לשבת]. בנוגע לשאלה האם קניין רוחני הוא קניין יש לא מעט גישות; הגישה בה אני מצדד, בפשטה, אומרת כי קניין רוחני אינו קניין כיוון שפעולות בסיסיות שניתן לבצע על קניין לא קיימות בקניין רוחני: קניין רוחני אינו ניתן לגניבה או גזל, שכן גניבה דורשת "לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע" (סעיף 383 לחוק העונשין), קניין רוחני אינו ניתן לחלוקה, שכן אי-אפשר לקבוע כי מחברים במשותף יוכלו להחזיק זכויות בעמודים בספר: אחד בזוגיים ואחד באי זוגיים, ואי-אפשר להחזיק את הקניין ביד. הגישה השניה, בה אני לא מצדד, טוענת כי קניין רוחני הינו קניין לכל דבר והינו נגזרת של חירות המחשבה והביטוי, ומביאה לבעלות על רעיון.
|
|
|
|
|
משעשע למדי להתבונן בשוק הפוליטי שלנו, לראות ולשמוע כיצד כל המי ומי מגייסים את מירב כישורי האקרובטיקה הלשונית שלהם בניסיון להלך סביב ולעטוף בטיעונים אידיאולוגים כאלו ואחרים, לחייב או לשלול את החוק החדש המוצע, לאפשר לישראלים השוהים מחוץ לארץ, מי יותר זמן ומי פחות, לקחת חלק בבחירות לכנסת. משעשע להאזין לאנשי הימין (אם עוד בכלל יש דבר שכזה) המבינים היטב את משמעות החוק המוצע, אך בשל חששם מזעמם הקדוש של ה'נאורים' ורצונם להישאר במסגרת ה'פוליטיקל קורקט', מערפלים, מתפתלים ומסתרבלים במחשבתם ובלשונם. אבל בעיקר משעשע להתבונן בשמאל הקיצוני אחוז התזזית, אותו שמאל המכנה עצמו 'נאור' ואשר דרך-כלל מקופף אחר גויי המערב ונהנה לכופף, לקלף ולאכול את כל הבננות המושלכות לעברו מעבר לים. והנה, את הבננה העסיסית הזו של הצבעת אזרחים השוהים בחו"ל, מסרב השמאל הקיצוני לקבל מהמערב ולאכול! וכי למה בעצם? למה מה שטוב לאמריקנים, לצרפתים וכו', פתאום לא טוב לשמאלנינו ה'נאורים' כל-כך?
|
|
|
|
|
