צה"ל לא מספיק כדי לנצח

ישראל נמצאת בין הפטיש לסדן. מצד אחד היא עמוד תווך באימפריאליזם המערבי שמטרתו שינוי תרבותי של המזרח התיכון ומצד שני היא בית ומקלט לעם נכחד ואין לה ברירה אלא לשרוד בתוך אותה סביבה שמתפקידה לשנות. פרצי האלימות שנגרמו מעצם טבעו של השינוי בשישים ומשהו שנות קיומה של המדינה גרמו לצה"ל להתמודד עם מגוון סוגים של אלימות.

המערב הזרים כסף, נשק ומודיעין והיהודים הגולים נהיו ללוחמים עשויים ללא חת. אולם, לאט-לאט, עם השנים, התחיל האימפריאליזם המערבי לתת אותותיו ומדינות האיסלאם החלו מסגלות עקרונות תרבותיים ברוח הנאורות המערבית כגון מערכת שלטון פרלמנטרית, שלטון חוק, בחירות פוליטיות וכלכלה קפילסטית מבוססת שוק חופשי, ומדינת ישראל מצאה את עצמה מתבוססת בהצלחה של עצמה.

המנהיגים הערביים החלו להפנים כי שווה יותר להשתמש בכלי תקשורת ומניפולציות כלכליות מאשר בחוליות מתאבדים וטילי גראד. הם הבינו את המשחק הפוליטי של המערב, אותו יתרון שהיה שמור רק לישראל בשישים ומשהו השנים האחרונות הפך לנחלת הכלל וראשי הממשלה של ישראל בעשור האחרון כשלו להבין זאת. תוקפם של מושגים כמו "טרור" ו"רוצים לזרוק אותנו לים" שהיו לשגרה בפיהם של אנשי ההסברה הישראלית בשנים האחרונות פג והמערב (אירופה וארה"ב) כבר לא מוכן כי הם ישמשו כאמתלה למלחמה. מדינות האיסלאם סביב הים התיכון הפכו להיות חלק מהזירה הפוליטית הבינלאומית וצה"ל, המהווה מונופול של כוח בסביבתה של ישראל, מוצא את עצמו מתמודד עם רגולטור בדמות האיחוד האירופאי והבית הלבן.

אם פעם היוזמה לפעולות צבאיות ופוליטיות הייתה של מדינת ישראל וטרוריסטים למיניהם (יחידים, ארגונים או מדינות) היו רק תירוץ, היום המצב הפוך. ביבי לא יכול להזיז חייל מבלי שהחמאס או החיזבאללה מספק לו סיבה טובה לכך, ולמרות שעזה יכולה להיות מלאה בטילי קסאם וגראדים, אין לצה"ל מה לעשות חוץ מלשבת על הגדר ולחכות. כנראה שלמציאות המזרח תיכונית יש חוש הומור משל עצמה.

אם פעם מוסאווי הפעיל חוליות קומנדו ומטעני צד, היום נסראללה מפעיל אנשי הסברה ופוליטיקאים לאותה מטרה ואף זוכה ליותר הצלחה. האלימות נהייתה משנית ומשמשת להרתעה ושינוי סטטוס פוליטי, אין יותר אלימות לשם אלימות. לפחות לא בארגונים ומדינות המהווים איום ריאלי על ישראל. גם חלאד משעל הבין שפיגועים מחלישים אותו ובמקום להיות מחבל עדיף להיות לוחם שלום, ככה לפחות יוצא לו לשבת לשולחן הדיונים עם אירופה, אמריקה ואף עם נציגיו של ביבי.

זה עידן חדש המשנה בהכרח את צורות ההתמודדות של ישראל עם אויביה. הילידים כבר לא ברברים הם הפכו להיות שווי ערך. השינוי שחל בכללי המשחק השאיר את ממשלתו של ביבי ללא כלים שיאפשרו לה להתמודד עם הפוליטיקה של המזרח התיכון. החיסולים של אנשים המוגדרים טרוריסטים, קול הצעקה בדבר היותה של אירן מדינת טרור, והאיומים על ממשלת לבנון וסוריה, הם כולם מעשים של ייאוש וחוסר אונים שמטרתם אחת - לנסות להראות למערב שהמלך עירום והברברים הם אותם ברברים.
 
הלוחמים היהודים העשויים ללא חת קמו בבוקר וגילו ששדה הקרב השתנה. במקום טנקים יש בלוגים, במקום מטוסים יש שידורי טלוויזיה ובמקום הכרעה בשדה הקרב יש ויכוח באו"ם. האוייבים העכשיוויים של מדינת ישראל שינו צורה ונהיו מתוחכמים יותר, הם הבינו שבמקום להילחם בצה"ל יותר קל פשוט לייתר אותו. את זה הם עושים באמצעות ערעור הרלוונטית של הטענות היושבות בבסיס המדינה היהודית, אלו המקנות לצה"ל זכות קיום. ביבי מבין היום שהמלחמה האמיתית היא לא בשדה הקרב אלא ביכולת שלו למכור את ההצדקה לקיומה של המדינה. כדי לשרוד במזרח התיכון העתידי, ביבי יצטרך לחשוב על חלופות ראויות לצה"ל בשדה הקרב הבינלאומי ויפה שעה אחת קודם.