הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   טלוויזיה  עיתונאי-אורח  עיתונות וברנזה  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
מגזר ההיי-טק: קנדה תחילה
08/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
ה-FDA אוסר הפריה מ-3 הורים
08/08/2017   |   יפעת גדות
 
 
 
שני אירועים תקשורתיים בקיץ לח זה
08/08/2017   |   רועי אורן
 
 
 
שלהבת אש באותיות של שלג
08/08/2017   |   יחזקאל חיים
 
 
 
טרור בדרכים
08/08/2017   |   ציפי לידר
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
ללא שונאים, ללא מרפקים, ללא עבודה

בחדר הבקרה [צילום: פלאש 90]

[צילום: פלאש 90]

לאחר כמעט 50 שנה ליד המיקרופון ומול המצלמה, ללא בדל של שערורייה לרפואה, הועזב דניאל פאר מרשות השידור. כעת הוא מוכן לספר על העזובה השולטת במסדרונות רשות השידור, על הדחות תמוהות מתפקידים, ועל רעיונות שלו שנגזלו בידי קולגות. אבל הוא לא מאשים איש. אולי את עצמו, על שלא ידע להידחף

>
>
>
>
>
▪  ▪  ▪
אקורד הסיום היה מינורי, והאווירה אפרורית ונטולת ברק. "כאן סיימתי, השידור חוזר אליכם ל'ערב חדש'" - כך סיים דניאל פאר מבזק חדשות קצרצר, ונפרד מ-47 שנות שידור ציבורי, מערטל את רשות השידור מעוד אחד מסמליה. המנחים התורנים באותו ערב, טלי ליפקין-שחק ורונן ברגמן, הגיבו בקורקטיות והמשיכו בשידור כאילו לא היה פאר מעולם.

נעלבת?

"נו טוב, הייתה להם תוכנית להגיש", מסנגר פאר כדרכו על עמיתיו. "לא היה להם זמן להבלים".

זהו בדיוק דניאל פאר, 'מיסטר קלין' של רשות השידור. כמעט יובל שנים ליד המיקרופון או מול המצלמה, וללא בדל שערורייה לרפואה. השקט נשמר גם לאחר שירד המסך על הקריירה השידורית שלו. הרשות שהיה מאבני המסד שלה לא כיבדה אותו במטחי כבוד או בזיקוקי דינור. את דברי השבח אפשר היה ללקט פה ושם בכלי התקשורת ובבלוגים באינטרנט.

שלושה ימים לאחר יום העבודה האחרון שלו ברשות השידור, פאר מופיע לראיון מעונב ובבלייזר בהיר. בדיוק כפי שהכרנו אותו עשרות שנים, בתיווך מסכי הטלוויזיה. דומה שעוד רגע יעלה לשידור, כרגיל. אבל לא. כך הוא מגיע מחלטורה באולפני הרצליה. הוא כבר מחוץ לרשות, אך ממשיך לדבר על מקום העבודה רב השנים שלו בלשון "אנחנו" ו"אצלנו". כמו תמיד הוא שומר פאסון. אל תצפו ממנו שפתאום יסתער על מתרסים. אבל דווקא המתינות שמאפיינת את דברי פאר - אדם שלפי עדות חברו הטוב יעקב אחימאיר מעולם לא נתפס צועק על זולתו - מטלטלת ומקוממת. דומה שממנה מזדעק מצבה העגום של רשות השידור, שוויתרה כליל על שירותיו.

מתברר שלא הייתה זו פרידה בהסכמה מוחלטת. פאר קיווה להמשיך איכשהו. "בשיחה שהייתה לי עם מנכ"ל הרשות, מוטי שקלאר, העליתי כמה רעיונות", הוא מספר. "הרעיונות טובים בעיניי, הגיב המנכ"ל, אבל בקושי יש כסף למשכורות. כשירחיב, אם ירחיב ותהיה רפורמה, אולי".

חוזה מיוחד?

"איפה?! חיים יבין המשיך אל מעבר לגיל הפרישה, 67, רק כי היה לו 'מבט'. יעקב אחימאיר, שמבוגר ממני בחמש שנים, ממשיך עם 'רואים עולם'. ומה יש לי? מאז שירדה ב-94' התוכנית 'על גלגלים' לא היה לי בטלוויזיה בייבי משלי, ואני עושה עבודה שגרתית, גם אם חשובה כשלעצמה. עורך משנה של 'מבט', מגיש מבזקים, עורך בסופי שבוע, מדריך כתבים. לא משהו משל עצמי. זה אולי מקל את הפרישה".

יש חיים אחרי?

"לפחות ברגע הראשון זה לא נראה נורא, מה גם שהייתי עסוק בכל מיני עניינים ביורוקרטיים. אולי אין פסול בלקום בבוקר ולומר: יא, כל היום לפניך, איזה כיף! לא צריך לומר אוי-ויי".

אי-אפשר גם להאשים אף אחד. הרי החוק מחייב פרישה לגמלאות.

"וזה מצוין! כמובן, בתנאי שהעובדים נערכים לקראת הפרישה עם פנסיה סבירה. אצלנו, עובדי הרשות, היא לא מי-יודע-מה. אולי לא ממשיכים לחיות באותה רמת חיים, אבל אפשר להתקיים. יופי! השקעת שנים בעבודה? השכמת קום לקראתה וחזרת מאוחר בערב? אולי הגיע זמנך להירגע?"

ומי שברצונו להמשיך לעשות ולתרום?

"אם ניתן להמשיך במקום העבודה, קדימה! ייתכן שאילו הימים אצלנו היו כתיקונם, אולי הייתי ממשיך במשהו. אבל אין זה סוד שברשות השידור הימים אינם כתיקונם".

עם חיים יבין [צילום: פלאש 90]

התעלול המסוכן של לונדון

פאר הוא בן למשפחת פרוידנריך יוצאת פולין, תל אביבי במקור. בילדותו היה קריין בית הספר 'בלפור', מה שהביא אותו לאולפן הילדים התל אביבי של 'קול ישראל לנוער' באמצע שנות ה-50. "כבר אז הקפדנו על ר' מתגלגלת", הוא מספר. במשאל שנערך בעיתון ילדים באותן שנים השיב שבעתיד ירצה להיות קריין או מורה. בהמשך הגשים את שתי השאיפות, כשבמקביל ללימודיו לתואר ראשון בספרות ולתואר שני בתקשורת, קיבל תעודת הוראה באנגלית.

הרומן שלו עם התקשורת החל ברגל שמאל. "ניסיתי לשלוח חיבורים ל'דבר לילדים', אבל מאומה לא פורסם. לא נורא. ב'הארץ שלנו' תיקנו את המעוות", הוא מספר. מגיל צעיר התגלתה אצלו גם נטייה למשחק, מלווה בביישנות מסוימת. "אני אוהב להופיע. עצם ההופעה לפני המיקרופון והמצלמות היא סוג של חשפנות. בקריין יש מן השחקן. בהדרכות שאני מעביר ברשות השידור, אחד הדברים הראשונים שאני מנסה לעמוד עליהם הוא אם יש לאיש כישרון משחק מינימלי. כי בלעדיו, זה לא מצליח. מרגישים שזה לא זה".

הוא למד בתיכון עירוני א', במחזור של המלחינה נורית הירש, הזמר גבי ברלין והמו"ל ערי סטימצקי. בתזמורת בית הספר שימש כמתופף - "ולא תאמינו מי היה לידי נגן המשולש! אהר'לה קמינסקי, לימים המתופף של המדינה. הוא חיכה שאהיה חולה פעם כדי שיחליף אותי. ואיזה תפקיד היה לי - להקיש טרמולו בהנפת הדגל!"

במקביל הופיע כנער בלהקת הגדנ"ע, בהדרכת אליקים ירון, לימים מבקר תיאטרון. הוא קיווה להופיע בתוכנית 'חץ וקשת' בגלי צה"ל, בשאיפה להעביר את שירותו הצבאי בתחנה. בסופו של דבר, שירת כמאבחן פסיכוטכני בלשכת הגיוס, "תפקיד מרתק כשלעצמו". לימים סגר מעגל - או נקם את נקמתו המתוקה - כשהוזמן לגלי צה"ל כבוחן וכמדריך קריינים.

התשוקה לקַריֵן לא הרפתה ממנו בשנותיו בצה"ל. לקראת סיום שירותו כמאבחן, פנה ל'קול ישראל' והציע את שירותיו. "לא אשכח את ההתרגשות בשיחת הטלפון הראשונה שלי עם משה חובב", מספר פאר. "הוא היה כמו אלוהים בשבילי, הקול של המדינה. עברתי מבחנים והתחלתי לשדר ב'קול ישראל' עוד לפני שמלאו לי עשרים שנה. כמקובל אז, שידרתי תחילה חדשות בלי להזכיר את שמי. הקריינות שם הייתה למהדרין. כולנו היינו דינוזאורים, ואני לא מצטער על כך. עד היום אני מאמין שנכון יותר לקרוא ב-ר' מתגלגלת, והיה לי קשה להיפרד ממנה".

מימי הבתולין שלו ברדיו זכורה לו תקלה יוצאת דופן בעת שידור מהדורת חדשות. הוריו, שזה עתה יצאו מביקור אצלו ועלו לאוטובוס לתל אביב, התמלאו דאגה כששמעו בזמן הנסיעה את בנם נשנק מבכי תוך כדי הקראת ידיעה. "באותו זמן ירון לונדון, שהיה שובב לא קטן, גר בבניין הצמוד לרדיו", מסביר פאר את שאירע. "בערבים הוא נהג להסתובב באולפנים בתלבושת ביתית די משוחררת. תוך כדי הקראת המהדורה ההיא, ראיתי אותו מבעד לזכוכית מבצע תעלול חסר רסן. וכך, בעוד אני קורא ידיעה על שריפת יערות נוראה בברזיל, פרצתי בצחוק בשידור. הצחוק שלי נשמע מבעד למיקרופון כמו בכי. רק למחרת בבוקר יכולתי להרגיע את הוריי המודאגים".

חמישה סרדינים במקום שבעה
[צילום: פלאש 90]

"לאחר המעבר לטלוויזיה הפסקתי ללכת לים ולבריכה. אנשים זרים היו ניגשים אליי, נוגעים לי בבטן ואומרים 'כזה דבר אתה מסתיר מאיתנו?'. פעם פורסם במדור רכילות - פאר נצפה חבוק עם בחור צעיר בסופרמרקט. איזו שערורייה! בסך הכול הלכתי לקנות עם בני החייל מצרכים"

ומלונדון ללונדון. במהלך לימודיו לתואר שני נסע פאר לבירה הבריטית על-מנת לשפר את האנגלית שלו, ובאותה הזדמנות שידר במחלקה העברית של הבי-בי-סי. מלחמת ששת הימים קטעה את שהותו שם. "לא היה מטוס שאיתו אפשר להגיע תוך כדי המלחמה, אך מיהרתי לחזור מיד אחריה. חששתי שיחזירו את הכותל ולא אספיק לראות".

לאחר שובו ארצה הגיש לצד החדשות ו'יומן השבוע' גם את התוכנית 'רדיו-עשרה', שהקנתה לו את פרס רשות השידור. תאוות המשחק שלו התממשה בהשתתפות בסדרת תסכיתי המתח המיתולוגית 'פול טמפל', שם מילא את תפקיד ברקשאפט, מפקח המשטרה.

כאחד הקולות הבולטים של הרדיו באותם ימים, החמיץ פאר את ימי הבראשית של הטלוויזיה. אל המסך הקטן הוא הגיע רק בשנת 70', בעקבות לחץ של מנהל החדשות דאז, דן שילון. כשלא מיהרו לשחרר אותו מהרדיו, איים פאר לפרוש ולממש את תעודת ההוראה שלו, אולי בשדה-בוקר. האיום בסופו של דבר לא מומש. ל'קול ישראל' הגיעה תגבורת מגלי צה"ל - ופאר חצה את הקווים לטלוויזיה, ואיבד את פרטיותו. "מאז קראו לי בכל מקום, אבל בעיקר בלבלו אותי עם חיים (יבין)", הוא אומר.

אובדן הפרטיות שיבש את חייך?

"הביטוי הבולט לכך היה כשהפסקתי כליל ללכת לים ולבריכה. אנשים זרים לחלוטין היו ניגשים אליי, נוגעים לי בבטן ואומרים 'כזה דבר אתה מסתיר מאיתנו? איך אתה מעז!'. צופים התייחסו אליי כאל עציץ בסלון שלהם. פעם פורסם במדור רכילות 'פאר נצפה חבוק עם בחור צעיר בסופרמרקט'. איזו שערורייה! בסך הכול הלכתי עם בני החייל לקנות לו מצרכים לפני שובו לבסיס. היום זה יותר גרוע, כי גם מצלמים".

אתה קורא רכילויות?

"בוא נאמר שמעיף מבט. אולי נלמד משהו על החברים, למרות שברור שמה שמפרסמים שם לא נכון".

בוא נחזור אל הגיחה הראשונה שלך למרקע. איך הכינו אותך?

"כשהגעתי לטלוויזיה, נשלחתי אל הבמאי שלמה גנון. הוא אפילו לא ירד איתי לאולפן. ישבנו באחד המשרדים, וגנון מסר לי חבילת ניירות ואמר 'אני העדשה, הבט לי לעיניים ותזוז קצת עם הגוף, שיחשבו שאתה זוכר בעל פה'. אחרי שתי דקות של הכנה מעמיקה זו הסתיים כל קורס הטלוויזיה שלי".

מבין מהדורות 'מבט' הרבות שהגיש, שתיים זכורות לו במיוחד. הקשה מכולן הייתה במלחמת יום הכיפורים, כשבמהלך הקראת שמות החללים מצא עצמו מודיע על נפילת שלושה מחבריו ללימודים בתיכון. המרגשת מכולן הייתה המהדורה שבה נראה נשיא מצרים אנואר סאדאת מגיע לנתב"ג.

כמו כוכב סרט אילם
[צילום: פלאש 90]

"את החליפה החומה שבה הופעתי באירוויזיון תפר חייט מרמאללה, שהובא במיוחד למטרה זו לבניין הטלוויזיה. בהתחלה השרוול הגיע עד למרפק. כזה מומחה היה. אחר כך השאירו לי את החליפה בניגוד לנוהג. אבל לא לקנא. תוך שלושה חודשים היא הגיעה לזבל. זה מה שיכלה להרשות לעצמה רשות השידור"

מלבד תפקידו החדשותי היה פאר אביה-מולידה של 'כלבוטק' והמגיש שלה, עוד לפני רפי גינת. מה שהחל כתוכנית בנושאי כלכלה, הפך מהר מאוד לתוכנית צרכנות. "זה התחיל כשמישהו שלח אלינו קופסת סרדינים, לאחר שמצא בה חמישה סרדינים במקום שבעה, כמובטח. געוואלד! זה מצא חן בעיני הצופים, והמשכנו. חשפנו מלח בתוך קופסת אבקת כביסה. היה גם רעש סביב שטיחים זולים ויפים מדנמרק - לא בגלל שהשערות נתלשו בקלות, אלא משום שאת השטיחים הפגומים שלח המתחרה של היבואן".

השיא של כלבוטק היה כשבמסגרת מאמץ לאומי לחיסכון באנרגיה, שכנע פאר את המדינה לכבות את האור. בימים ההם, של מאה אחוזי צפייה בארץ הראשון, התוצאה הייתה האפלה כמעט מוחלטת. שר המסחר והתעשיה המנוח חיים בר-לב הודה שכלבוטק אפקטיבית יותר מהמשרד שלו. פאר הפך בן לילה ל'מר צרכנות', ואף הוצע לו לרוץ במקום החמישי ברשימת רצ לכנסת. הוא העדיף לוותר על הכבוד, ולהישאר א-פוליטי.

ייתכן שפאר היה ממשיך לשדר את כלבוטק עד עצם היום הזה, אלמלא יצא ב-83' לשנתיים של מילוי מצברים במונטריאול שבקנדה, בשליחות מחלקת החינוך של קק"ל. רפי גינת, שעבד כמפיק בתוכנית (ולפני כן במחלקת הספורט), תפס את מקומו. השניים מסמלים סגנונות טלוויזיוניים שונים לחלוטין, אך פאר מקבל את גישתו התקיפה של יורשו, "בתנאי שזה לא יוצא מציצני".

כמי שהתמחה בשידור פסטיבלים ואירועים חגיגיים אחרים, נבחר להנחות את אירוויזיון 79' לצד ירדנה ארזי. "זה היה בין לידת התאומים שלי לבין הברית שלהם, ובדיוק הפכתי למעין כוכב של סרט אילם, בגלל וירוס בגרון שתפס אותי. הסתובבתי עם כרטיסייה שהקנתה לי פטור מדיבורים. בשידור עצמו זה היה בסדר. הגעתי אליו מאושש למדי, לאחר שלמשך שני לילות שכרנו את שירותיה של הגברת פיש, אמו של המנצח אשר פיש, כדי שתהיה עם התאומים ואוכל לישון כמו שצריך".

וירדנה?

"היא הייתה קצת מודאגת לקראת השידור בצרפתית. נראה לי שעזרתי לה להיות רגועה".

ועוד קוריוז: "את החליפה החומה שבה הופעתי באירוויזיון קבל עם ועולם, תפר חייט מרמאללה שהובא במיוחד למטרה זו לבניין הטלוויזיה. בהתחלה השרוול הגיע עד למרפק. כזה מומחה הוא היה. אחר כך השאירו לי את החליפה בניגוד לנוהג. אבל לא לקנא: תוך שלושה חודשים היא הגיעה לזבל. זה מה שיכלה רשות השידור להרשות לעצמה".

בדרכו החביבה התנזר פאר מתפקידי ניהול, פרט לתקופה שבה היה ראש הקריינים ב'קול ישראל'. במשך שנים הגיש את תוכנית התחבורה 'על גלגלים', שם התפתחה ידידות מופלאה בינו לבין ג'ו קריידן המנוח, מומחה הרכב המנוח מקיבוץ כפר-בלום. "אני לא כזה מומחה גדול בענייני רכב", מודה פאר. "מה שעניין אותי שם זה נושא הזהירות בדרכים".

אתה נהג זהיר?

"בדרך כלל. פעם חטפתי דוח בגלל חגורת בטיחות. זמן קצר קודם לכן הערתי בכלבוטק על שגיאות הכתיב של השוטרים בדוחות שהגישו, לכן השוטר הראה לי - 'בבקשה, אין כאן אף שגיאה!'. אהבתי את ההערה שלו".

פאר היה מזוהה גם עם תוכנית הבוקר של הערוץ הראשון ("שהקדים בכך את הערוצים המסחריים"). בנות זוג התחלפו לו שם בשרשרת, ומכולן יזכור במיוחד את גאולה אבן: "היא הגיעה מגלי צה"ל וחשבתי שהיא עדיין בוסר למשימה. גם סידרו לה תסרוקת מוזרה ואיזה לבוש אני-לא-יודע-מה כדי לבגר אותה. אבל מהר מאוד התגלה שגאולה היא עשר, בחורה דליקטס".

חיבוק חם לגאולה אבן [צילום: אביב חופי]

"היום מגישי החדשות משתדלים להיראות קלילים כאלה. עושים תנועות כאילו הם מאלתרים שיחה ביניהם, מנסים להוסיף נופך קל לחדשות. אני מעדיף חדשות נטו ולא כל כך משתולל משמחה למראה העטיפה המרשרשת והמתקתקה שבה מנסים לעטוף אותן"

קוקייה בשולחנות זרים

רשות חולה", ממשיך פאר. "עתידה לא מובטח, על-אף שאני מסופק מאוד אם מישהו יעז לסגור שידור ציבורי. כחולה, היא נזקקת לטיפול רפואי דחוף. לדעתי, הטיפול הזה עלול לכלול גם קטיעת איברים (מצחקק). אולי זה נשמע נורא, אבל כדי שהחולה ימשיך לחיות, ייתכן שאין מנוס. העובדים מסכימים שמשהו רקוב וחייבים לשנות. השאלה היא אם תוך כדי המשא-ומתן לא ישפכו את המים עם הילד".

כשאתה אומר 'העובדים', אתה כולל גם את ועד הטכנאים החזק?

"את כולם, כולל הוועד שלהם, החזק במיוחד, שעלול להיפגע יותר בקיצוצים. בסך הכול, כולנו באותה עגלה".

כמגיש חדשות, היכן הרגשת את החולי?

"מהדורת 'מבט' קוצצה מ-45 דקות לחצי שעה. תוכניות הוקפאו. מרבית השידורים הם שידורים חוזרים. קידומם של עובדים מתעכב. אין כסף לשיפוצים טכניים. אם תבוא, תבחין בבלטות שזזות. פה ושם יש דליפות מהתקרה. יונים נשמעות הומות בכל מיני חרכים".

אתה מדבר על בניין הטלוויזיה של הערוץ הממלכתי?

"ממש. וזה לא אמור להפתיע. אל נשכח שבמקור הוקם הבניין בעבור ענף אחר לגמרי - מלטשות יהלומים. זה קרה כאשר יהלומני ירושלים רצו להתרחק מהגבול המסוכן עם ירדן. מיקום הטלוויזיה בבניין היה אלתור. מאז קיימת תוכנית גרנדיוזית להקמת בית רשות השידור במתחם הישן של בית החולים 'שערי צדק'. כיום יש שם אולפן חירום, משרדים של הנהלת הרשות ושלט המבשר 'פה תקום'. התוכנית נשארה באחת המגירות.

"זה מזכיר לי שכאשר הגעתי ב-62' לעבודה ב'קול ישראל', באולפנים הישנים ברחוב הלני המלכה, נאמר לי לא להסתכל על הבניין המרופט והממורטט. עוד חזון למועד, אמרו. בגבעת-רם ליד האוניברסיטה יוקם בית הרדיו - מי חשב אז שתהיה טלוויזיה כל כך מהר? - ויבוא לציון גואל. מעניין באיזו מגירה מסתתרות כל התוכניות. בבניין הטלוויזיה, מכל מקום, התנאים לא השתפרו במשך השנים. אני לא רוצה להצטייר כאחד שמקטר, אבל זאת עובדה שאין בטלוויזיה חדרים לכולם".

לך לא היה חדר?

"לא חדר, לא שולחן, אפילו לא מגירה. בימים שעשיתי את 'כלבוטק' ואת 'על גלגלים', היה לי המפתח לחדר של התוכנית, ואכן הרגשתי בעל בית. מה לי כי אלין? נראה שזה לא רק אצלנו, בטלוויזיה. חברי הטוב אריה גולן, איש 'קול ישראל', מספר שגם לו אין חדר, אבל לפחות יש לו מגירה. אני הצלחתי לקבל פעם חצי מהשולחן של החזאית שרון וכסלר. כלומר, התחלקנו חצי-חצי באותו שולחן. יום אחד מצאתי במקומי כתבת צעירה. שאלתי 'מה את עושה פה?', והיא השיבה 'שלחו אותי להשתמש במחשב שעל השולחן כדי לכתוב את הדברים שלי'.

"אני לא אחד שמגרש. מאז, בכל פעם שבאתי לשם, חצי השולחן היה תפוס. כך הלכה לי הפינה. פעם גם היה לי חצי שולחן אצל אלישע שפיגלמן - כפי שאתה שם לב, בטלוויזיה תמיד מדובר על חצאים. כשחזרתי מטיול בחו"ל, לא היה זכר לחדר".

אולי המציאות שאתה מתאר היא גם באשמתך?

"אולי. הרי יכולתי להפוך שולחן ולטעון 'הלו, מגיע לי!'. מצד שני, אני חוזר ומזכיר שלא הייתה לי בשנים האחרונות תוכנית משלי. כל מה שהייתי צריך זה מקום לשבת כדי להעביר שעה-שעתיים לפני המבזק של חמש".

אז מה עשית?

"כמו קוקייה הייתי רועה בשדות זרים. רואה חדר פתוח, נכנס אליו. כשהיה מגיע בעל הבית, הייתי עובר לחדר אחר וחוזר חלילה".

המציאות הזאת נראית לך תקינה?

"בוודאי שיכול היה להיות נחמד לו היה לי מקום משלי, אבל התנאים לא אפשרו. אולי גם לא זעקתי מספיק. גם כשנשמטו מידיי תוכניות כמו 'כך היה'".

הסיפור של דניאל פאר עם 'כך היה', רצועת השידור היומית של קטעי ארכיון ונוסטלגיה, כרוך לדבריו בכאב לב מראשיתו ועד סופו. "זמן קצר לאחר שניצן חן התמנה למנהל חטיבת החדשות, הוא החליט שהמבזקים לא יוגשו על-ידי מגישים מבוגרים. בערוצים אחרים, טען, מגישים אותם הצעירים, ואצלנו רק חתיארים. בסופו של דבר, מבוגרים שאינם נראים צעירים בהרבה ממני המשיכו, ואני הייתי המבוגר היחיד שהוסר מההגשה. היו חודשיים-שלושה-ארבעה שלא עשיתי כלום. נעצבתי אל לבי.

"עוד קודם לכן, לפני שהגיע ניצן, הגשתי הצעה לתוכנית מאוצרות הסרטייה. לא קיבלתי שום תגובה. בעצם, לא הופתעתי. יום אחד ניצן קורא לי ואומר שהולכים לעשות תוכנית מאוצרות הסרטייה. אורו עיניי. ואז הוא מוסיף: 'יגאל רביד יגיש את התוכנית, ולך תהיה שם פינה יומית של חמש דקות'. אתה מופתע? אני לא. כבר קרה לי דבר דומה בעבר - הצעתי לאחד ממנהלי הטלוויזיה תוכנית של בית דין לתביעות קטנות, ובסופו של דבר הוא הגיש אותה בעצמו. לא אגיד את שמו, כי אינני נוהג ללכלך".

ומה עלה בגורל הפינה שלך ב'כך היה'?

"הגשתי אותה איזה זמן. שידרנו שם את מה שניתן היה להוציא מהסרטייה לגבי מה שהתרחש באותו תאריך בשנים קודמות. בסדר, פינה, אבל דווקא אהבתי אותה. יום אחד אמרו לי שבאותו שבוע יסתדרו בלעדיי. גם בשבוע שלאחר מכן הסתדרו בלעדיי. עבר עוד שבוע ועוד שבוע. הפינה נעלמה כלא הייתה.

"שתי דקות לפני שניצן חן נטש את תפקידו בחדשות לטובת ראש-משהו במקום אחר, הוא פגש אותי. במסדרון, כמובן. הוא אמר לי ששמע שנפגעתי מכך שהסיר אותי מההגשה. 'יכול להיות שטעיתי' - אני מצטט אותו. לכן הודיע שהוא מחזיר אותי למבזקים. אמר, החזיר, והלך לבלי שוב. וכך, מכל תהילת העבר שלי בטלוויזיה - 'מבט', 'כלבוטק', על גלגלים', האירוויזיון - נותרתי עם מבזק חמש. וכמובן, לא כל יום".

התנחמת במבזק חמש?

"זה היה הקשר האחרון שלי עם מה שבאמת אהבתי בכל שנותיי ברדיו ובטלוויזיה, כלומר לשדר. תאר לעצמך, השאירו לי חמש דקות! כך חולפת תהילת עולם".

ובחו"ל?

"וולטר קרונקייט שידר הרבה מעבר לגיל הפרישה, וכמוהו רבים אחרים. בארה"ב יודעים להעריך ניסיון וגם חזות מבוגרת. בטלוויזיה לפעמים יש יתרון בשיער שיבה. רוצה לומר - 'חבר'ה, אני ותיק בעסק, ראיתי הכול, תסמכו עליי'. בארץ התפתחה משום מה תפיסה שמגישי חדשות צריכים להיראות צעירים נמרצים וחייכניים כאלה. אני עוד זוכר כאן ימים שבהם הגשת חדשות נחשבה לעסק רציני. אני, בכל אופן, הייתי מעדיף לראות את חיים יבין מגיש חדשות, מאשר זוג מגישים צעירים. אולי זה בגלל שאני בדרך לגילו (יבין מבוגר מפאר בעשור - יב"א), ואולי מפני שהתרגלתי אליו".

בערוצים המתחרים נראה שזה עובד לא רע עם מגישים צעירים.

"הם משתדלים להיראות קלילים כאלה. עושים תנועות כאילו הם מאלתרים שיחה ביניהם, מנסים להוסיף נופך קל לחדשות. אני מעדיף חדשות נטו ולא כל כך משתולל משמחה למראה העטיפה המרשרשת והמתקתקה שבה מנסים לעטוף אותן. אם כי בעצמי לא פעם הייתי מסיים מהדורה באיזה קוריוז, כדי לצאת מהעניין עם חיוך".

תדחפו את עצמכם
באולפן לצד דן כנר [צילום: אביב חופי]

כעת, כל זה מאחוריו. באירוע פרידה שערכה לו רשות השידור (וישודר בטלוויזיה) הוא כמעט נמס מהתרגשות כשהנוכחים קמו לכבודו ומחאו לו כפיים ממושכות. ניצן חן, אגב, נעדר משם, וכמוהו גם דודו גלבוע, איש חדשות אחר שלדברי פאר קיצץ את פעילותו. לכל משתתפי האירוע היה ברור שפאר עוד יכול היה להרחיק לכת בקריירה. חתן השמחה, מודע ליכולתו המוגבלת למכור את עצמו, אמר שם לחבריו: "אל תהססו לדחוף את עצמכם ולומר שאתם טובים ומסוגלים למלא תפקיד זה או אחר".

כחובב צילום מובהק מתנוססים על קירות ביתו בירושלים צילומי טבע יפהפיים, פרי מצלמתו. בני אדם הוא ממעט להנציח. "יש לי מספיק בטלוויזיה. כשאני מצלם אנשים, יש לי הרגשה שאני חודר לפרטיותם".

אין לו מושג כיצד יתמודד עם היציאה לגמלאות, אך הוא מתאר לעצמו שחמשת נכדיו יהיו מרוצים מהזמן שהתפנה פתאום בעבורם. גם ארבעת ילדיו – ובהם הבכור ירון, המוכר כמגיש בערוץ הקניות – יקבלו מנה מוגברת של אבא. "אשתי עליזה לוחצת עליי שאקח קורסים, אולי כדי שלא אסתובב לה בין הרגליים", אומר פאר. הוא גם ישמח לשדר היכנשהו, אם רק יזמינו אותו, שהרי קשה להאמין שיידחף. "בינתיים הצעתי את שירותיי לטלוויזיה הקהילתית במקום מגוריי", הוא מגלה.

אתה רציני?

"מה אכפת לי לעזור להם?"

מה לך ולזה? הרי שם מקבלים חסרי ניסיון לחלוטין.

"נכון, הם כותבים שאין צורך בניסיון קודם. אבל אם אני מסוגל לעזור, למה לא?"

חוזר לחיק המשפחה. חיבוק עם הנכדים [צילום: אביב חופי]
פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  26/02/2010   |   עודכן:  26/02/2010
יעקב בר-און

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
ללא שונאים, ללא מרפקים, ללא עבודה
הודעות  [ 3 ] מוצגות  [ 3 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
צבי גלברד
26/02/10 10:13
2
שושפרידמן
26/02/10 10:27
3
יוסף לוינשטיין
26/02/10 11:09
פורום: מקור ראשון כתוב הודעה
+
משה פלאם
18/12/15 03:04
+
שלום ח
21/10/15 22:18
+
עופרק'ה
21/06/15 14:07
+
אהבת הארץ
29/05/15 09:49

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
כנסת בזבזנית
25/02/2010  |  ציפי לידר  |  מאמרים
החיסול בדובאי של בכיר החמאס, האחראי לחטיפתם ורציחתם של שני חיילי צה"ל ובהברחת נשק מאסיבית מאירן לרצועת עזה הגיע בעיתוי הנכון.
25/02/2010  |  אברהם פכטר  |  מאמרים
פרשת תצוה עוסקת בפירוט רב בבגדי הכהונה.
25/02/2010  |  מני ישי  |  מאמרים
מגילת אסתר מבטיחה לנו בסיומה "והימים האלו נזכרים בכל דור ודור...". בילדותי הייתי בטוח שזה מתייחס רק לתחפושת שלי. מידיי שנה הייתי מתייצב מול המראה חובש לראשי את הכובע הקאובוי שלי, מצייר שפם במשחת הנעליים שלי ויוצא למגר את הפשע שהיה אז די פשוט.
25/02/2010  |  יוסף קנדלקר  |  מאמרים
מכירים את זה שכשאורזים מזוודה לקראת נסיעה לחו"ל הכל נכנס וכשחוזרים, גם אם לא רכשנו כלום, היא לא נסגרת?
25/02/2010  |  שרית גושן-פנטי  |  מאמרים

רשימות נוספות
ההסכמות הסודיות של נתניהו  /  אריאל כהנא
נתניהו מתמהמה נוכח הנצחת המחבלת ממישור החוף  /  אסף גבור, סופיה רון-מוריה
שיאן הגירושין: התגרש 11 פעמים  /  אורי פז
משפט ההיסטוריה  /  אורי ישראל פז
חילול השם שסופו קידוש השם  /  אלישיב רייכנר
עדיף לחשוף מייד  /  יפעת ארליך



בלוגרים נוספים ברשת 
הליך פירוק לרשת הפסיכומטרי זיו כספי ולמכללת מעוף - לאחר שנקלעו לח
08/08/2017  |  18:42  |  ליאור דטל   |   ליאור דטל
בנק ישראל: יוקר המחיה המקומי יתאים עצמו לאירופה בטווח הארוך
08/08/2017  |  16:51  |  חגי עמית   |   חגי עמית
מה קורה עם יואל הלברנץ?
08/08/2017  |  16:18  |  חיים שאולזון   |   noreply@blogger.com

רועי אורן
מרגלית מולנר גויטיין
גד גזית
פורומים
טלוויזיה
מקור ראשון
עיתונאי-אורח
עיתונות וברנזה
תרבות
כתבות מקודמות
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט