בשנת 1953 יצאה לאקרנים קומדיה רומנטית איטלקית בשם Pane Amore e Fantasia, שהכותרת בעברית הייתה "לחם אהבה ושעשועים". הסרט בוים על-ידי במאי ידוע בשעתו, לואיג'י קומֶנסיני. ככבו בו ויטוריו דה סיקה וג'ינה לולובריג'ידה. לי די היה שדה - סיקה שיחק בו מכיוון ששחקן זה, בכל מופע שלו הצחיק אותי. היה בה משהו קומי מאוד, כמו צ'רלי צ'פלין. לנו היה אחד כזה, מאיר מרגלית מתיאטרון "האוהל", בשעתו, אשר גם כאשר הוא לא שיחק את "החייל האמיץ שווייק", ורק עלה לבמה, הקהל צחק. בסרט, דה סיקה מופיע כמרשל מזדקן של הקרביניירי, הלא הם המשטרה של איטליה, והוא מת לשאת לאישה את ג'ינה לולובריג'ידה שחקנית גדולה שגם היא יודעת את מלאכת הקומדיה. אלא מה? היא מאוהבת דווקא בפָקוד הביישן שלו. מכאן מתחילה תהפוכה קומית ורומנטית שגורמת לצופים לצחוק ולבכות, כמו בימים אלה בהצגת "תעלוליי סקאפן" של מולייר, בביצוע תיאטרון החאן הירושלמי.
נזכרתי בסרט כאשר צפיתי בטלוויזיה ביום ההולדת ה-74 של פואד - בנימין בן-אליעזר. פואד הוא החלום הרטוב של כל צייר קריקטורות. יפה. אבל חיפשתי מה המיוחד לגיל 74 ומצאתי - הגימטריה עָד כמו במגילת אסתר "עד שלא ידע...." ומכאן עדלאידע. והמסיבה אכן הייתה כזאת, משהו ישראלי של קרנבל ריו, סמוך לפורים שלנו, בהשתתפות אלף מוזמנים אך בלי ריקודי סמבה על כל המנענע בהם...
אשר לָשֵם. אצל פואד לחם ואהבה הם כתאומי סיאם. לא קשה לדמיין את פואד עומד ליד להבה של תנור פיצות, לבוש בחלוק לבן, חבוש באותו כובע פטריה של שֶפים ומשליך לאוויר בָצֵק לפיצה קפריצ'וזה, וכל כולו חיוך כובש. וכאן אנו מגיעים לאהבה. תצביעו לי על מישהו ששונא את פואד. איך אפשר. אומרים שאנשים שמנים הם טובי לב. אם צריך דוגמה חיה - פואד הוא הדוגמה. כאשר כל עם ישראל ואחותו שונאים את הטורקים והטורקים שונאים אותם, פואד התחבב עליהם, ולהיפך. אני מופתע מאוד שראש ממשלת טורקיה, ארדואן, לא הוזמן. אילו הוזמן הוא לא יכול היה לסרב, לא לפואד.
רק ליום הולדת ה-74 של פואד אפשר היה להביא קואליציה מיוחדת כזאת, עם ישראל במיטבו, כזאת שבדרך-כלל מתרחשת כאשר העם במצוקה. אבל כשמדובר בפואד גם השמחה מביאה אותו יחד. היו שם
אהוד ברק, וציפורה (בפיו)
ציפי לבני. היו שם
אביגדור ליברמן ו
עמיר פרץ. היה שם הזמר אייל גולן, שאוהב את עצמו מלבד את פואד. היה שם יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, שרוצה להיות נשיא בדיוק כמו פואד, ונשיא מוטורולה
אלישע ינאי,
משה טרי מועמד ליו"ר בל"ל, המשקיע רוני מנה ו
יוסי מימן, טייקון הגז, ועוד פרולטרים כאלה שהולמים את מפלגת העבודה בראשותו של אהוד ברק וראש המשמר הפרטוריאני שלו - פואד. ולא שכחנו את פנינה רוזנבלום אשר מלבד שְמָה, שהולך לפניה, גם נכנסים אחרים נעו לפניה. והייתה שם איזו בלונדה גדולה שאצלה היה ההיפך. נו, ונשיא המדינה שלנו, "אדם לכל עת", שנשא את עוגת יום הולדת כמו Fernand Point, השֶף המהולל בשעתו במסעדה המפורסמת La Piramide, עוגה בצורת לב, בגודל נושאת מטוסים, ובטבורה זיקוק גדול...
התקשורת בכל הקשור לפואד היא מפרגנת. גם אילו עמד בראש המוסד. ומי לא בא? הדלאי-לאמא לא היה שם. משונה שלא חשבו עליו. ברלוסקוני, שאומנם היה כאן לא מכבר אבל לא לכבוד פואד. ואיך אפשר להיות ידיד ישראל כאשר מתעלמים מפואד. עם האפיפיור יש לנו בעיה בסוגיית הכס הקדוש בתקופת מלחמת העולם השנייה. גם עם אחמדינג'ד יש בעיות. אובמה? מוטב שלא להזכיר את השם אפילו. הייתה עוד תופעה חיובית שלא שמו לה אליה, אביגדור ליברמן לא דיבר. וראש הממשלה? לא היה נוכח אבל שלח ברכה חזותית מוקלטת, בדיוק כפי שהוא נראה בחיים, כיאה וכנאה למי שנמצא הרחק מן השאון והמרחב. מי שמזלזל במחווה זאת, ייאמר לו שפואד בר מזל.
בסוף השנה שעברה נערך בבית הפלמ"ח כינוס מיוחד לציון הקמת "יד לגח"ל - ניצולי שואה במלחמת העצמאות". ביבי הבטיח לבוא ולשאת את הנאום המרכזי. ואנו הכרזנו על האירוע כממלכתי. מכיוון שבואו של ראש הממשלה בדרך-כלל קשור בפמליה גדולה שמלווה אותו, נאלצנו - המארגנים - לנפות את רשימת המוזמנים, ביניהם ניצולי שואה. כמה שבועות לפני האירוע התקבל מסר מלשכת רה"מ שביבי יגיע, יצפה בתלת-מימד, מיצג מרהיב מיוחד במינו, יישא את הנאום, ולצערו, ייאלץ לעזוב. שבוע או פחות מזה לפני הכינוס, ביבי כבר הקדים את הבעת הצער, שלח ברכה כתובה, נעבעך, והוא נשאר מאחור. מדוע לא שלח לנו ברכה חזותית - מדוע? הנה כי כן פואד זכה לזה.
עכשיו נותר לנו לפָרֵש לְמָה התכוונו כאשר הזכרנו את טיטניק. אני צפיתי במופע פואד ב"מבט", הֶרגל חולני מימים עָבָרו. אני מודה, אבל צופה רק ב"מבט" מכל התפריט שהערוץ מגיש לי. הערוץ הראשון הוא הטיטניק התקשורתי היום (ואני, אם שמתם לב, עולה מדי פעם על הסיפון, לראות מה נשמע) ולא הייתה פלטפורמה הולמת יותר להביא בו את "מופע פואד". אלא מה? בניגוד לטיטניק, לרבים זאת לא הייתה הפתעה. מישהו קדח חורים בקוטר של מטר בירכתיים האחוריים של הספינה, שנקראים בשפת הספנות - aft. זה היה ביבי בתפקידו כשר האוצר אשר גזר לצמצם מדי שנה את גובה אגרת השידור והוא כבר הכיר את הסיפור של טוביה החולב והסוס.
הסוס של טוביה, כידוע, נגמל מאכילה וסופו - ישורנו. מאז - הטיטניק התקשורתי הזה, בעזרת כמה נברנים מבפנים, החל לשקוע. הקברניט עזב, שר הימייה התפטר ונשאר הקצין הראשון שהוא וכל הצוות, עד אחרון מלחי הסיפון, עוסקים בשאיבה כדי שאפשר יהיה להציל משהו או מישהו. השבוע התבשרנו כי דווקא ביבי בתפקיד הרבי מן הסיפור "הרבי והעז", אמור להוציא את העז ממבנה הרשות, באמצעות מנכ"ל משרדו... מכאן מתבקשות שתי מסקנות: אחת - ביבי הוא לא רבי אלא ביבי, ואין לדעת מה הכוונה מאחורי המינוי של מנכ"ל משרדו לטיפול בנושא רשות השידור. ואם יש כוונה טובה מה בסופו של דבר ייצא ממנה. מדובר בביבי. שתיים - הרבי, כלומר ביבי, מוציא את העז, אך הבית, כלומר הרשות, בהבדל גדול מן אותו הסיפור, הבית ממושכן אצלו. אכן קורים דברים בחֶלָם שלנו, אשר פסטיבל פואד הוא החלק הבידורי שבו.
להשלמת קרנבל פואד על הטיטניק בפרוס פורים, נוספה לי הכותרת הבאה במגזין דה-מרקר מיום ב' האחרון: "ציוצים (twits) של קשיש בן 74 ייהפכו לסדרת טלוויזיה בכיכובו של וויליאם שטנר". פואד לא מצייץ. הוא צוחק צחוק בריא. מדוע שלא נהנה מסידרה כזאת שתעלה חיוך על שפתנו בימים אלה כשבא לנו לבכות.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
