מכון "ראות" הציג לפני כחודש בכינוס הרצליה את סיכומה של עבודת מחקר שערך. הדו"ח עסק בשאלת הדה-לגיטימציה של ישראל. ראוי המכון לציון לשבח מיוחד על העלאת נושא ובעיה המהווים, לדעתי הצנועה, את האתגר האסטרטגי החשוב והגורלי העומד היום בפני ישראל. לדאבון לב, התגובות וההדים שהיו להצגה זו היו מוגבלים ביותר. אף לא אחד מן הפוליטיקאים הבכירים לא הגיב לאתגר, ולאחר מספר התייחסויות בתקשורת נרגעו הרוחות, בבחינת "דה-לגיטימציה - יוק!".
אכן, מרחפת היום על ישראל סכנת אובדן הלגיטימיות של קיומה, סכנה המהווה את האיום החמור ביותר על קיומנו הלאומי. זהו איננו איום תיאורטי, זהו איום העלול להתממש כבר בטווח קרוב, בטווח של עשר-עשרים השנים הקרובות.
ונקודה חשובה נוספת שעליה מצביע הדו"ח - ישראל ממשיכה לדבוק בהערכה המסורתית כאילו האיום הצבאי ממשיך להיות גם היום האיום היחיד על קיומנו (ומבחינה זו, הופעת איום הגרעין האירני משמשת כמתנה מן השמיים לחיזוקה ולאישושה של הערכה זו), ולפיכך נדרש מאיתנו לחפש מענה צבאי לאיום זה. הערכה מסורתית זו מסרבת לראות את כתובת הדה-לגיטימציה הרשומה על הקיר, ומסרבת להבין כי המענה הצבאי איננו תשובה לבעיה.
דווקא בשטח זה, בהצבעה על צעדים שישראל נדרשת להם היום, ממעיט מכון "ראות" מגודל וממשמעות הבעיה. משתמע מהמלצותיו כאילו אין זו אלא בעיה טקטית מוגבלת, ודי בהקצאת קצת משאבים ובהסברה אפקטיבית, במאמץ מוגבר של משרד החוץ - והכל יבוא על מקומו בשלום. דומה כי מסע ה"מסבירים" אותו יוזם משרד החוץ בימים אלה הוא הפיתרון, ולא כן הוא! אין סיכוי כי מסע מעין זה יסלק האיום.
אנו מגנים, במידה רבה של צדק, את מסקנותיו של דו"ח ועדת גולדסטון על מלחמת "
עופרת יצוקה". אולם איננו עושים דבר שימנע דו"ח כזה בעתיד, על השלכותיו המצטברות.
המציאות הקיימת היא היעד שאותו תוקף מסע הדה-לגיטימציה הבינלאומי. זו מציאות שבה ישראל ממשיכה בצעדים הצבאיים כדי להמשיך לקיים כיבוש צבאי, כדי לדכא התנגדות פלסטינית צבאית ומדינית, כדי להמשיך ולצמצם את מרחב הגמישות הקיים לקראת הידברות והסכם.
הבה נהיה גלויים וברורים - ללא שינוי מן היסוד של המדיניות הישראלית הקיימת, ללא ביטול מציאות הכיבוש הקיים, מציאות של שליטה כפויה על עם אחר - לא ייעלם מסע הדה-לגיטימציה, אלא אף ילך ויגבר.
מחברי הדו"ח של מכון "ראות" פסימיים. להערכתם סיום הסכסוך עם הפלסטינים יהווה שלב אחד בלבד. יידרש גם, ובמקביל, שינוי המדיניות הקיימת כלפי המיעוט הערבי בישראל. הדו"ח מצביע על כך רק כנושא שימשיך לפרנס את משמיציה של ישראל, ואלה ללא ספק יעשו כן. אולם הדו"ח מתעלם מתרומתנו אנו למציאות הקיימת - ניהול מדיניות של אפליה עקבית כלפי ערביי ישראל, מדיניות שימיה כימי המדינה.
המהפכה הנדרשת במדיניותה של ישראל איננה מופנית רק כלפי הפלסטינים, ובצדק כותב הדו"ח כי אפילו סיום הסכסוך לא יחסל את מערך ההתנגדות הערבית נגדנו. אכן התנגדות זו לא תיעלם ולא תתחסל, ובוודאי לא בשלב הראשון והמיידי. אולם היעד העיקרי שלנו חייב להיות העולם החופשי והנייטרלי. לאחר סיום הסכסוך, עולם זה יחדל לשמש קרקע פורייה למסע הדה-לגיטימציה נגדנו.
