ברד כבד ירד ביום שישי האחרון על מפגיני השמאל בשייח ג'ראח. המפגינים רק הגבירו את הקריאות: "גם בגשם גם בקור, הפאשיזם לא יעבור". רטוב, בדרך חזרה, חשבתי שאולי יש להפוך את שייח ג'ראח לאתר מורשת - כי מה מאפיין יותר את מורשת ממשלתנו מהשלכת משפחות פלסטיניות לרחוב?

אבל למה לחפש צדק בהחלטות הממשלה הנוגעות להתנחלות בשייח ג'ראח, שעה שאפילו מעט חוכמה לא מצויה בהתנהגותה. מדינת ישראל דוחה את הטענה הפלסטינית לזכות שיבה של הפליטים הפלסטינים לביתם, ועתה היא מגבה בשם אותה זכות שיבה את "זליגתם" של מתנחלים לבתים שהיו בבעלות יהודית לפני 48'. כל בר דעת מבין שבמעשיהם משמנים המתנחלים והממשלה את דרישת הפליטים הפלסטינים לשיבה לבתיהם.

מגוחכת הטענה שההתנחלות בשייח ג'ראח מהווה רק מימוש תמים של זכות שיבה. ההתנחלות בשייח ג'ראח מנוהלת תוך הפגנת אדנות ואלימות, שימוש בלתי-פוסק בכוח הזרוע, איומים בנשק, וההתעמרות בשכנים הפלסטינים. שוו בנפשכם מה היה קורה לו קבוצת פליטים פלסטינים החוזרת לביתה בטלביה בירושלים, באמצעים אולי-חוקיים אבל בטוח נכלוליים, ומתהלכת חמושה בשכונה ומתעמרת בתושביה - מה היינו אומרים אז?

כיצד נפלה על הפלסטינים תושבי שייח ג'ראח הצרה הזו? נראה כי ממשלות ישראל - הקיצונית הנוכחית, והקודמת - לא קיבלו החלטה מסודרת לפתוח בקמפיין אלים של נישול הפלסטינים, שכבר נושלו מנכסיהם בשכונת טלביה, גם מבתיהם בשייח ג'ראח. זה ארבעים ושלוש שנים שהמדיניות נקבעת על-ידי מתנחלים, המכריעים היכן תתבצע התנחלות ומתי, והממשלות משמשות חותמת גומי המלבינה את הפעילות הלא חוקית. מאז ההתנחלות במרום-גולן, עבור בהשתלטות על מלון פלאס בחברון, וכלה בפשע המתנהל בשייח ג'ראח, המתנחלים - שכל מטרתם לשבש את הסיכוי להגיע אי-פעם להסדר כלשהו עם הפלסטינים - מושכים ברמה, וממשלות ישראל לדורותיהן מחרות ומחזיקות אחריהם. ממשלה מחליטה שהגולן הוא פיקדון - והמתנחלים עולים למרום-גולן; ממשלה מחליטה על אזורי ביטחון על-פי תוכנית אלון - והמתנחלים הולכים לאזורים האחרים; ראש הממשלה יוצא לקמפ דייויד לנהל משא-ומתן על מזרח ירושלים - והמתנחלים רצים להקים התנחלויות בסילוואן, בראס-אל-עמוד, בשייח-ג'ראח ובנקודות נוספות רגישות במזרח העיר, כדי לחבל במהלכיו. לרשויות המדינה נותר תמיד רק להכיר בחוקיות, ולשלוח את השומרים. לא אינטרס לאומי, ודאי לא שיקול דעת ביטחוני. מצעד האיוולת, שסופו הרס כל סיכוי לשלום, נמשך.

אך שייח ג'ראח כל-כך שונה, עד כי יש סיכוי שתיהפך לאתר מורשת של השמאל. ראשית, כי הפרת זכויות האדם בשייח ג'ראח בוטה כל-כך. המתנחלים וממשלת ישראל לא הפנימו את העובדה שלא כל דבר שניתן היה לעשות ב-48', ב-67', או אפילו ב-2000 - ניתן לעשות ב-2010. הציבור והעולם הפכו לרגישים יותר. סיבה נוספת לשוני, מציתה תקווה בליבם של אלה המאמינים כי ניתן להגיע להסדר, ולתקן את העוול המתמשך ששייח ג'ראח הוא לו חוליה אחרונה בשרשרת: במקרים קודמים עברו מעשי התנחלות בשקט יחסי או במחאה של תנועות שמאל ממוסדות, ואילו המחאה בשייח ג'ראח מובלת על-ידי צעירות וצעירים ירושלמים, כמחאה ספונטנית. אולי הקרבה למרכז ירושלים, למוקדי הבילוי שלה, ולקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, ואולי הברוטליות של המשטרה והניסיון למנוע את המחאה - הפכו את המחאה בשייח ג'ראח נגד איוולת ופשע שנעשה כלפי אחרים, לחוד החנית של המאבק נגד הגבלת חופש ההפגנה; ממאבק נגד הכיבוש ולמען השלום - למאבק להגנת הדמוקרטיה הישראלית, שנמצאת תחת מתקפה מתמשכת מצד גורמי ימין קיצוניים המגובים בגורמים ברשויות השלטון. למחאה הצטרפו אינטלקטואלים ישראלים, ומדי שבוע ניתן לראות בין המפגינים גם את הסופר דוד גרוסמן, יושב ראש הכנסת לשעבר אברום בורג, הפרופסורים ירון אזרחי ואריה ארנון, ורבים אחרים.

במוצאי שבת הקרובה יתכנס בשייח ג'ראח מחנה השלום והדמוקרטיה הישראלים, למבחן כוח מהחשובים בתולדות השמאל. אני אהיה שם כדי להגן על הדמוקרטיה הישראלית, לתקן את הפשע שנעשה לתושבי שיח ג'ארח, ולהזכיר לציבור הישראלי כי עתידנו טמון בהסכם של שלום ולא בהמשך הכיבוש, האדנות וההתנחלות.