תענוגות העברית

אחד המחזות השייקספיריים שתורגמו והוצגו בעברית יותר מפעם אחת הוא "אותלו הכושי מוונציה". היה זה המחזה השייקספירי הראשון שתורגם לעברית, לפני 136 שנה, בידי יצחק זלקינסון. כמנהג הימים ההם תורגם גם שמו של הגיבור, והמחזה נקרא "איתיאל הכושי מוינעציא" ("על-פי שעקספער, העתיק משפת בריטאניא י.ע.ס... עם פתח דבר מאת פרץ בן משה סמולנסקין, וויען, דפוס שפיטצער עט האלצוארט יוניאר, תרל"ד, 1874). לימים תרגם זלקינסון גם את רומיאו ויוליה. נאמן לשיטתו קרא להם "רם ויעל".

מאז הקמת המדינה מתחילים מתרגמי המחזה להצניע יותר ויותר את המילה כושי, מבלי ששייקספיר ביקש זאת מהם, וכך אנו מוצאים על הבימה ב-1950 את "אותלו: (הכושי מונציה)" בתרגומו של אלתרמן, ולימים את "אותלו: טרגדיה", נוסח עברי נסים אלוני (הבכורה בחאן הירושלמי בנובמבר 2007). רק אהרן בר, שתרגם את המחזה לילדים על-פי צ'רלס ומרי למב, אינו חושש וקורא למחזה כדין: "אותלו הכושי מוונציה" (2003).

בשנת 1949 הוצג במרתף של סינמה מוגרבי בתל אביב מחזהו של משה שמיר "הוא הלך בשדות" (שאותו הגדיר אלתרמן "המחזה הישראלי הראשון"). שלושה זמרים צעירים - אריק לביא, שמעון ישראלי וצבי בורודובסקי שרו שם את השיר "דודו" (מילים: חיים חפר, לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'). לפני ההצגה ואחריה, מאחורי הקלעים, שרו הבחורים להנאתם שירים שאהבו: אריק לביא הביא את שירי תנועות הנוער והפלמ"ח, צבי בורודו - שירים צועניים ושמעון ישראלי - שירים כושיים. כשראו הזמרים שקולותיהם משתלבים יפה, הקימו את שלישיית הזמר "שלושת המיתרים", ששיריה נשמעים בשידור עד עצם היום הזה. שמעון ישראלי מופיע גם היום, יותר משישים שנה אחרי "דודו", קולו עמוק וערב כתמיד, וגם עכשיו הוא אוהב שירים כושיים. לא מכבר הוא התראיין בתוכנית הטלוויזיה "חוצה ישראל" וסיפר על כושי אחד שפגש פעם בפריז ועל שירים כושיים ששמע מפיו, ואילו המנחה מצידו דיבר על "השפעת השחורים על האמן". שניהם דיברו במינוח שונה על אותו דבר עצמו והדגימו את הפער בין מי שאינו חושש מן התקינות הפוליטית לבין מי שמכפיף עצמו למגבלותיה.

הוכחה לכך ששחורי העור שבינינו אינם זקוקים להגנה מפני מילה עברית לגיטימית היא השם שבו קוראים לעצמם, רשמית, הכושים העבריים מדימונה. להם ודאי קשה להבין שכינוי החיבה כושי, שבו נתכנו ילדים ישראלים רבים שמראם שחרחר, נעלם כמעט לגמרי. בין האחרונים שעדיין נושאים כינוי זה בגאון הוא כושי רימון מפונדק 101 - אדם שאינו מכופף עצמו בפני מוסכמות התקינות הפוליטית של משרד החוץ וגם אינו דוגל באמרתו של פרידריך שילר "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת". כושי הוא על המפה ויישאר על המפה.

במקרא הכושי הוא אחר, אך לא אחר רע, אפשר אפילו לומר שהוא אחר טוב. ואולם בספרות חז"ל ובספרות ימי הביניים התפיסה משתנה: פרופ' אברהם מלמד, מומחה למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה, מראה בספרו "היהפוך כושי עורו" כי חז"ל תולים בכושים כמה חסרונות ובהם אלימות ופריצות. במפגש היהדות עם האיסלאם התפיסה הזאת מתעצמת ואילו בתקופה המודרנית שוב חוזרת הספרות שלנו לראייה חיובית של הכושי.

מכאן שלא רק המקרא יצא חבול מידיהם של חכמי הדיפלומטיה שלנו, גם הספרות העברית המודרנית, ובעיקר ספרות הילדים, ניזוקה קשות מהחלטתם. בשנת 1937 החלה הוצאת הספרים "התקופה" להוציא לאור חוברות עם סיפורים לילדים מאת ימימה טשרנוביץ, בשם "סיפורים לרמה", ואחת מהן, שהתחבבה על אלפי ילדים בארץ במשך שנים רבות, נקראה "כושי ונושי". כושי הוא כלב ונושי הוא ילד, וכשנושי חולה כושי הולך במקומו לגן. בעקבות ההצלחה כתבה ימימה טשרנוביץ חוברת המשך ושמה "כושי ונושי נוסעים לירושלים". כאשר הגיע ל"קול ישראל" בירושלים דבר הגזירה שנגזרה על המילה כושי, שאל אחד מבכירי העורכים במחלקת הנוער והילדים: "אז איך נקרא עכשיו לספר? אפריקני ונושי נוסעים לירושלים?" (נושי, אגב, הוא קיצור של אנוש).

נפגע ישיר אחר מהגזירה היה השיר "כושי כלב קט" של אנדה עמיר. עד פרשת המשתלם מאפריקה שרו דורות של ילדים בקול זך וצלול: "כושי כלב קט / נשאר אתה לבד / לשמור את ביתי /לשמור את חצרי /. בא שועל גדול / לטרוף התרנגול / כושי אז נבח / והשועל ברח". לא עוד. השיר הוצא מן השידור בפקודת השלטונות.

לפני הגזירה עוד הספיקו ילדי הגן להתפנק גם בממתק הקרוי כושי - כדור רך בציפוי שוקולד חום כהה, כמעט שחור, ובתוכו קרם לבן, שאינו אלא תערובת סמיכה של סוכר, מעט חלב ואוויר. לא עוד. עכשיו שמו של הממתק הוא קרמבו ויש גם שמות מסחריים אחרים.

עוד משוררת אהובה שנפלה קורבן לגזירה הלשונית הייתה לאה גולדברג. בספרה "דירה להשכיר" היא מתארת את אחת הדיירות כך: "בקומה השלישית / חתולה כושית / נקייה מגונדרת / על צואר יש לה סרט". אחד הדיירים הפוטנציאליים, חזיר, מחליט שלא לשכור חדר בבניין ומנמק: "איך אשב אני, חזיר / לבן בן לבנים מימי בראשית / בכפיפה אחת / עם חתולה כושית?" וכך, החזיר הוא שנמצא בידי ועד הבית בלתי ראוי לגור בבניין - ובדין. הוא הדמות הדוחה, ולא החתולה הכושית. ואולי דווקא את המילה חזיר היו אנשי משרד החוץ צריכים לפסול, מאחר שהתחליף - "דבר אחר" - מצוי להם מן המוכן.

כמעט בכל ספרות הילדים המקורית בארץ היחס לדמות הכושי, ילד כמבוגר, הוא חיובי ומלא חיבה. נחום גוטמן למשל, בספרו "בארץ לובנגולו מלך זולו - מסע הרפתקאות באפריקה", שיצא לאור בארץ ישראל בשנת ת"ש, 1940, כותב על הכושים בידידות ובהערכה, מתאר כיצד הוא וכושי אחד מבלים לילה ליד רשת ללכידת נמרים, מציג ציור קדום שציירו כושים ומספר כיצד הוא שוכב לנוח תחת עץ ליד כפר של כושים.

גם בשיר הילדים "עלילות עליקמא" מוצג "כושי סמבו" כילד שחור חביב ואהוב. רק אפרים די-זהב בספרו לפעוטות "הכושי וצהבהב" (הוצאת קריית ספר, ירושלים, תשי"ג, 1953), מתאר ילד ושמו כושי-חושם, המקלקל כל מה שנותנים לו.

המילה כושי מתחילה לקבל טעם לוואי מעט לא נעים כשבודקים תרגומים של ספרי ילדים קלאסיים אנגליים ואמריקניים. המתרגמים לעברית עושים כמיטב יכולתם לרכך טעם זה, אך אינם יכולים לעקוף את המקור לגמרי. בספרו של יו לופטינג "דוקטור דוליטל" מופיע הנסיך השחור במפו שרוצה להיות לבן. התוכית פולינזיה הוגה תוכנית: דוקטור דוליטל יהפוך את הנסיך משחור ללבן ובתמורה יסדיר הנסיך את שחרור הרופא וחיותיו מבית הכלא וייתן להם ספינה לחזור בה לאנגליה. הרופא מגיב באוזני פולינזיה על תוכניתה:

"הכל טוב ויפה", אמר הרופא, "רק שאין זה פשוט כל-כך להפוך אדם שחור ללבן. את מדברת כאילו במפו הוא בגד שיש לצבוע מחדש. אין זה פשוט כל-כך. שהרי כבר נאמר בכתבי הקודש: היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? האם זה ידוע לך?"

"לא, זה לא ידוע לי", אמרה פולינזיה בקוצר רוח. "אבל אתה מוכרח להפוך את הכושון הזה ללבן".

גם הכלב ג'יפ קורא לנסיך כושון וזהו כינויו של במפו, שהוא טיפוס רומנטי ובלתי מזיק, לכל אורך הספר (תרגום אוריאל אופק).

ב"הקלברי פין" של מרק טוויין שומע הכושי ג'ים, גיבור חיובי, דו-שיח בין הגברת ווטסון, שלה הוא שייך, לבין אחותה הגברת דוגלס, והוא מדווח על השיחה להקלברי, כשהוא מצטט תחילה את הגברת ווטסון:

"איני רוצה למכור את הכושי שלי, אך שמונה מאות דולרים הוא סכום גדול כל כך, שאיני יודעת מה לעשות'.

על זה ענתה הגברת דוגלס: 'אוי, אל תמכרי את ג'ים הזקן העלוב, כושי טוב הוא'.

וג'ים לא רצה לשמוע עוד וברח בלי הבט לאחוריו".