ימי שקיעה

כותרת הידיעה שהופיעה לפני שבוע - "גנרל אמריקני: ישראל מסכנת את מעמדנו", הזכירה לי מסמכים שקראתי לאחרונה בארכיון הלאומי הבריטי העוסקים בתקופת המנדט, או בשמה הנכון יותר - תקופת הכיבוש הבריטי. במסמכים רבים נאמר ברמז או במפורש, שהאינטרס הבריטי אינו בקיום כתב המנדט ובמימושו. סיפוק צרכיהם ומאוויהם הלאומיים של כמה מאות אלפי יהודים אשר חיו בפלשתינה או אפילו כמה מיליוני הפליטים היהודים שראו בה מקום מקלט, בהתאם להבטחה שעל פיה ובזכותה קיבלה בריטניה את השליטה באיזור, פשוט לא הצדיק את אובדן האמון מצד הערבים ושיתוף הפעולה שלהם עמה. ואכן, משפנתה בריטניה לדאוג לאינטרסים שלה, שוב לא הייתה לה הזכות להחזיק במנדט, אלה היו ימי שקיעתה של האימפריה הבריטית.

יש להודות אולי למפקד פיקוד המרכז של צבא ארה"ב, הגנרל דיוויד פטראוס, על שהבהיר לממשל בוושינגטון ולזה שבירושלים כי האמון ושיתוף הפעולה של הערבים חשובים לארה"ב יותר מן הברית עם ישראל וכן - מקיומה של מדינת ישראל. סוף סוף לכולם ברור, שאין מדובר עוד בידידות המופלאה בין המעצמה האמריקנית ובין ישראל הקטנה, אלא באינטרסים ותו לא. ומשאין ארה"ב דואגת אלא לאינטרסים שלה, ועל אחת כמה וכמה משהאינטרסים שלה מצויים בחיק העולם הערבי, המצהיר על שאיפתו למחוק את מדינת ישראל מהמפה - שוב אין לה הזכות לתווך בין ישראל ובין הערבים.

אומרים כי למדינות אין ידידים - רק אינטרסים, ולפיכך השיקולים המנחים מדינאים ודיפלומטים אינם נגזרים מעקרונות המוסר והאתיקה. בכל זאת, בשבועות האחרונים שידר ה-BBC את "להשיג את שלנו" (Getting our way) - סדרה בת שלושה פרקים על הדיפלומטיה הבריטית ב-500 השנה האחרונות, המבוססת על זכרונותיו של סר כריסטופר מאייר, מי שהיה שגריר בריטניה בארה"ב. הפרק האחרון בסדרה, "ערכים" ׁׁׁ(Values), עוסק ב"מדיניות חוץ אתית", הווה אומר, בבעייתיות שבניהול מדיניות החוץ של בריטניה על-פי אמות מידה אתיות - ובכישלונה בכך. הדרישה לקיומה של מערכת יחסים "אחרת", לדיפלומטיה "אחרת" בין מדינות עלתה בעקבות מרחץ הדמים במלחמת העולם הראשונה,והסרט בחן אם אכן הדיפלומטיה הבריטית היא "אתית"..

אחת הדוגמאות שהובאו להמחשת הבעייתיות של נקיטת עמדה אתית המנוגדת לצרכי הדיפלומטיה, היא אפיזודה מן המאה ה-19: כשבולגריה מרדה באימפריה העותומנית, השגריר הבריטי בקונסטנטינופול היה נתון במכבש שבין "ריאל פוליטיק" ובין ערכים, עד שפוטר לאחר שהראה שעמדה מוסרית נוגדת את האינטרסים הלאומיים של בריטניה. 50 שנה לאחר מכן - הכרזות על "דיפלומטיה חדשה" ושיתוף פעולה בינלאומי אלטרואיסטי הסתכמו בניסיונה של בריטניה לשחד את מוסוליני בשליטה איטלקית בחבש (היום אתיופיה), על חשבון שלטונו של הקיסר היילה סלאסי, מי שנחשב צאצא ישיר של מלכת שבא ושלמה המלך, אשר נאלץ להימלט לגלות בירושלים וממנה - לבריטניה. על הפקרתם של היוונים - בעלי בריתה של בריטניה - לטבח לאחר מלחמת העולם הראשונה, או על מכירת החיסול של צ'כיה להיטלר והסכם מינכן, לא סופר באותו פרק. גם לא על הבגידה בכתב המנדט.

באופן דומה לא אחת השתמש הממשל האמריקני ברטוריקה אתית, שנועדה להטעות את הציבור, לצורך קידום אינטרס שלא תאם את הבחירה האתית. בעת שבריטניה בגדה בבעלי בריתה היוונים, סובבה ארה"ב את גבה לאחריותה הרשמית להקמת הרפובליקה הארמנית. אחר כך הייתה הבגידה בדרום וייטנאם, וזהו אינו סוף הרשימה.

ארה"ב אינה מחוייבת לקיומה של מדינת ישראל יותר משבריטניה הייתה מחוייבת להקמתו של הבית הלאומי ליהודים. הרטוריקה של הכרזת בלפור שירתה את הבריטים עד נקודה מסויימת, והרטוריקה של המחוייבות לביטחונה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שירתה את האינטרסים של ארה"ב. ויש לזכור כי לא "חבר הלאומים" שלאחר מלחמת העולם הראשונה ולא "האומות המאוחדות" שלאחר מלחמת העולם השנייה הצליחו לבסס מערכת יחסים אתית בין מדינות.

מה עניין יש לי ב"אתיקה" בין מדינות ולמה העדרה חשוב?

תנועה אומנם מורכבת מנקודות, כמו שהחיים מורכבים מעובדות ויחסים בין פרטים מורכבים מאינטרסים. אבל גם אם שכלנו אינו מסוגל לתפוס את התנועה השלמה אלא רק את נקודות העמידה, נקודות אלה אין בהן כדי לייצר תנועה, כמו שאין באוסף של עובדות לכשעצמו כדי ליצור משמעות או להעניק משמעות אלא רק לקבל משמעות, וכמו שאינטרסים נטולי אתיקה הופכים את הפרטים לעובדות שאפשר למחוק.

לפני קצת יותר מ-60 שנה נמחקו 6 מיליון "עובדות" יהודיות מרשימות הגסטפו, כי הם לא היו על מפת האינטרסים של המעצמות. גם לא של ארה"ב.