קוצר רוח ועבודה קשה

מאות פסוקים מתארים את שעבודם של בני ישראל במצרים, על כל הצרות שהתרגשו והוחמרו שוב ושוב: שרי מיסים, עבודת פרך, הריגת הבנים, מניעת חומרי הגלם, הכאת השוטרים. אלא שכל התיאורים הללו עוסקים רק בצד הפיזי של השעבוד, שוודאי היה חמור מאין כמותו; מה אנו יודעים על מצבם הנפשי של בני ישראל?

חז"ל אינם חוסכים את שבט ביקורתם מהרמה הרוחנית של דור יוצאי מצרים, אותו הם מתארים כמי ששקע במ"ט שערי טומאה - דהיינו: ממש פסע היה בינם לבין היטמעות מוחלטת במצרים, היטמעות ממנה לא היו יכולים להיגאל. דומה, שניתן למצוא חיזוק לתיאור זה בארבע מילים שבתחילת סיפור הגאולה, ואם לדייק - במילה אחת ואולי אפילו באות אחת. למסקנות בתחום זה יש חשיבות רבה בהבנת משמעותו של חג הפסח.

לאחר שפרעה דחה אותו בגסות ואף הכביד את עול השעבוד, שב משה לבני ישראל ובפיו לא בשורת גאולה אחת, אלא חמש לשונות של גאולה בשם ה': "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה".

ומה תגובת העם? "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". המפרשים סבורים שהמילים "מקוצר רוח ומעבודה קשה" תלויות זו בזו. כך אומר הרמב"ן: "[לא שמעו אל משה] לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו [למרות שהוא יודע] שירווח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב, כאשר אמרו שוטריהם אל משה [לאחר הכבדת השעבוד: 'אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להורגנו']. ועבודה קשה - הוא הדוחק שהיו הנוגשים [המצרים] אצים בהם [להשלים את מכסת הלבנים], ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו".

כלומר: העבודה הקשה היא שגרמה לקוצר הרוח של העם. קוצר הרוח התבטא בפחד שמא פרעה יעבור להשמדה מלאה וגלויה, ואילו השעבוד גרם לכך שלא היו בני ישראל כלל מסוגלים להקשיב למשה ולחשוב על דבריו. בדומה לכך מפרש ר' עובדיה מספורנו: "כי לולא העבודה הקשה היו נותנים לב לדברי משה, והיו מבינים מטענותיו שראוי לבטוח [בה']".

אלא שנראה, שפשט לשון הכתוב אינה עולה בקנה אחד עם גישה זו. אם העבודה הקשה היא הסיבה וקוצר הרוח הוא התוצאה - היה צריך להיכתב להיפך: ולא שמעו אל משה מעבודה קשה ומקוצר רוח. או שהיה מקום לכתוב בנסמך וסומך: ולא שמעו אל משה מקוצר רוח העבודה הקשה. אך התורה משתמשת בו' החיבור, לאמר: שני עניינים לפנינו - קוצר רוח לחוד ועבודה קשה לחוד. ודאי שיש ביניהם קשר, אך הם אינם נובעים זה מזה אלא מתקיימים זה לצד זה. נראה שלכך רומז רב סעדיה גאון, שכל פירושו למילים אלו הוא תוספת של אות אחת: "מקוצר רוחם ומעבודתם הקשה" - עוד מ' המוצא. לאמר: לא שמעו אל משה בשל קוצר רוח וגם בשל עבודה קשה.

מהו, אם כן, אותו קוצר רוח? אנו מוצאים ביטוי דומה 40 שנה מאוחר יותר, ערב הכניסה לארץ. שם אומרת התורה: "ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלקים ובמשה: למה העליתונו ממצרים". אם רוח ונפש הן מילים נרדפות, הרי שניתן ללמוד מכך, שקוצר רוח משמעותו אובדן אמונה שעל סף כפירה בעיקר. קוצר הרוח מוליד הטחת טרוניות לא רק כלפי משה, אלא גם כלפי הקדוש ברוך הוא.

נראה שזה היה המצב גם ערב יציאת מצרים. הבעיה העיקרית של בני ישראל כבר לא הייתה השעבוד אלא אובדן האמונה - האמונה בגאולה, האמונה בעתיד, האמונה בבורא עולם. כל עוד יש לעבד אמונה, יש לו גם תקווה; וכל עוד יש לו תקווה, הוא מוכן להילחם על חירותו. אך ברגע בו הוא מאבד את האמונה - הוא שוקע בייאוש מרפה ידיים. לכן הכתוב מציין תחילה את קוצר הרוח - משום שהוא היה חמור עוד יותר מאשר העבודה הקשה.

בני ישראל עמדו על סף היטמעות במצרים, משום שהגיעו למצב של קוצר רוח - העדר אמונה. זהו המצב החמור ביותר, זהו המצב בו העבד מפסיק אפילו לחלום על שחרור, זהו המצב של שקיעה באפטיה. ואצל בני ישראל, כפי שאנו לומדים מן הביטוי המקביל שהבאנו, המצב חמור שבעתיים: הם מאבדים את האמונה לא רק בעצמם אלא גם באלוקיהם.

דווקא על-רקע שפל איום זה, ושמא דווקא בשל שפל איום זה, מגיעה הגאולה. אם היה ה' ממתין עוד זמן קצר ביותר - חודשים, אולי אפילו שבועות - לא היה את מי לגאול. והראיה, שגם אחרי יציאת מצרים, ואפילו בחלוף 40 שנה ומותם של כמעט כל מי שהיו עבדים, עדיין מדברים בני ישראל על האפשרות של חזרה לאותו בית עבדים.

זוהי המשמעות העמוקה של יציאת מצרים. אין זו רק גאולה משעבוד גופני; זוהי גם ובעיקר גאולה משעבוד רוחני. בשל כך, יציאת מצרים הפיזית היא רק שלב בדרך ליציאת מצרים הנפשית - מתן תורה. רק בהפיכת ישראל לעבדיו של ה', הם יכולים להשתחרר מהיותם עבדים לבשר ודם.

מכאן, שחג הפסח רחוק מלהיות אך ורק ציון של שחרור גשמי. למעשה, החג בא לציין את הפדות מהייאוש, מהמנטאליות העבדותית, מהנכונות להרכין את הראש ולספוג את מלקות הנוגשים. זהו גם הלקח שיש להפיק ממנו בכל דור ודור.