תחילת השבוע החולף שימשה מבוא עמוק וכואב לקראת חג הפסח. מבין ערפילי ההיסטוריה המסוכסכת שלנו, בקעה אלינו דמותה המיתית של מרים פרץ, אם הבנים, ודבריה המופתיים שרטו שרטת מדממת והכניסו כובד ראש ואחריות.
כי מהו הפסח אם לא עיסוק בזיכרון הראשי של קיומנו הלאומי? יציאת מצרים היא המיתוס בה"א הידיעה של העם היהודי, ובמובנים ידועים גם אחד המיתוסים האוניברסליים של המערב. פעמים רבות בביקוריי מעבר לים מצאתי עצמי משוחח עם אנשים ממוצא אפריקני על ההיסטוריה המשותפת שלנו ועל זהות הגורל שאני חש עם צאצאי העבדים, בעיקר בארה"ב.
לכאורה, דווקא נשיא שחור היה צריך להתחבר אל מדינת היהודים. כמו אבותיו, גם אבותינו נרדפו באין קרקע לרגלם, וחלומו להיות אזרח חופשי במדינתו היה גם חלומנו. אבל במחשבה שנייה, אובמה אינו באמת שותף לאתוס האפרו-אמריקני; אבותיו לא הגיעו לאמריקה בספינת עבדים ולא נדרשו להיצרף בכור הברזל של בית העבדים העצום שאכלסו הקולוניות הבריטיות ולאחריהן ארצות הברית.
זהותו של נשיא ארה"ב הנוכחי מתאפיינת יותר ברב-תרבותיות, או רב-אתניות, שכן היא מתחלקת על פני כמה יבשות, דתות ותרבויות. אביו קנייתי, אמו אמריקנית, הוא גודל על-ידי אביו החורג באינדונזיה כשלוש שנים, ולאחר מכן בהוואי על-ידי הורי אמו. משפחתו המורחבת מפוזרת במקומות שונים בעולם, ועוד לא הזכרנו את הקשר הטבעי עם האיסלאם שאף הוא חלק מקרעי זהותו.
אין להקל ראש אפוא באבחנה של כמה סוציולוגים ואנתרופולוגים חברתיים הרואים באובמה נשיא פוסט-אמריקני ראשון בהיסטוריה. פוסט-אמריקני באשר זהותו אינה חופפת רק את גבולות היבשת האמריקנית, אלא מתפרשת על פני מקומות נוספים על פני הגלובוס. לא לחינם היה אובמה חלומם הרטוב של השמאל הרדיקלי בארה"ב ובאירופה, שכן עבורם שורש הבעיות העולמיות הוא הרעיון הלאומי, שהוא לשיטתם הגורם העיקרי למלחמות, לגזענות, לשנאת הזר ועוד.
זאת אחת הסיבות להתנגדות העמוקה לישראל בקרב ליברלים מערביים, שכן ישראל היא מדינת זהות מובהקת, ולאומיותה חורגת הרבה מעבר להתאגדות רפובליקנית גרידא של קבוצת אנשים סביב דגל וטריטוריה. זוכרים את פסח? המון עבדים יוצא ממצרים וכבר ביציאתו - טרם הגיעו לטריטוריה כלשהי - הוא מוגדר כעם, לאום, קולקטיב, או כל שם אחר שתבחרו. זה הרעיון העמוק של הזיכרון היהודי בפסח, הסיבה לכך שלא מעט טקסים וריטואלים דתיים ולאומיים נחתמים אצלנו במילים "זכר ליציאת מצרים", גם אם אין קשר ישיר בין הדברים. לפי המיתוס המקראי והמסורת שבידינו, למצרים ירדנו כפרטים במשפחה אחת, כבני יעקב או ישראל, וממצרים הגחנו אל במת ההיסטוריה כעבור כמה מאות שנים כעם עבדים משוחרר בדרכו לקבל את המניפסט הלאומי והדתי שלו במדבר בדרך לכיבוש כנען היא ארץ ישראל. משם התחיל המסע ממצרים לירושלים.
ישראל אינה ניצבת היום רק בחזית המלחמה בטרור העולמי, היא גם תקועה כטריז בלבה של המתקפה האינטלקטואלית האדירה מאז מלחמת העולם השנייה נגד הלאומיות. לא לחינם טוענים יריבינו שהיהודים אינם עם אלא דת. אנחנו באמת לא מתאימים לשבלונות דתיות או לאומיות קונבנציונליות. האם כיוון המחשבה הזה מסביר במשהו מדוע אובמה מתנגד לישראל, או לפחות מדוע אין בו אהדה כלפינו?
