בין שואה לתקומה

חג הפסח כבר מאחורינו. האסיר המוסלמי, שעתר לבג"צ נגד שירות בתי הסוהר, אשר סרב לספק לו לחם בחג - שוב יוכל לאכול חמץ כעמיתיו היהודים. מעֵבר לכך, אין ספק שמדובר בסוגיה עקרונית שראוי להעלות אותה לסדר היום הציבורי.

נכון עשה בג"צ שהפתיע ופסל את העתירה של האסיר. כמוסד ממלכתי שב"ס כפוף לחוקי המדינה היהודית, האוסרים על החמץ בפסח. לכן בעת שהותו במוסד יהודי, גם אסיר מוסלמי כפוף לחוקיו, ואינו יכול לנהוג כמו בביתו. אסור שצורכי הפרט יכשילו את המוסד כולו מבחינה הלכתית, ויביאו לכפייה אנטי-דתית של הרָשות. לכן זכות היחיד הפעם מתבטלת בפני הרָשות הציבורית, המחוייבת על-פי חוק להלכה היהודית.

העיתונאי אורי בלאו, שקיבל מהכתבת ענת קם - גיבורת פרשת הריגול הישראלית - מסמכים מסווגים מצה"ל, טוען כי הוא מסר את המסמכים לצנזורה של צה"ל, ופירסם בעיתון מסמכים מצונזרים בלבד.

אולם, עם כל הכבוד למר בלאו, השאלה היא כיצד השתמש במסמכים גנובים מהצבא? עצם השימוש במקורות מידע פסולים, כבר פסול מעיקרו. היה עליו לבדוק את מקורות המידע של הכתבת, ואם גילה שהם פסולים, אסור היה לו להשתמש בהם. האומנם הגונב מגנב פטוּר?

התפרעויות הערבים ביום האדמה וביום הזעם בירושלים, כמו-גם שיגור הרקטות הבלתי פוסק לדרום, מוכיחים חדשות לבקרים כי הצהרות הפלשתינים לשלום לחוד ומציאות מלחמתית לחוד.

הדבר מזכיר את המשל העממי על השועל הערמומי שזמם לטרוף את הזרזיר. מה עשה? במחווה של ידידות הזמין אליו את הזרזיר לחיות עימו יחדיו, בטענה כי כל החיות הכריזו על ועידת שלום. נרתע הזרזיר מלהתקרב אל השועל.

מדוע אתה מפחד ממני - שאל השועל - כלום לא שמעת על הוועידה?

בעודו מדַבר, נשמעה נביחת כלב מרחוק. מיד הסתלק השועל וברח.

מדוע אתה בורח? - שאל הזרזיר - הרי יש ועידת שלום!

מה לעשות - השיב השועל - שהכלבים לא שמעו עדיין על ועידת השלום?

ראוי לברך על מפעלו של ישראל זעירא, מפעל של איש אחד, להפצת כתבי הרב קוק, שהם מקור לעושר אמוני וספרותי רב, לציבור הרחב. זעירא, שהקים את 'ראש יהודי', הוא גם מפורצי הדרך בציבור הדתי-לאומי להפצת יהדות להמונים ולתפיסה, שתשובה היא לא מילה גסה.

עם זאת דומני כי על-אף תפיסת עולמו הציונית-תורנית, המונחית על-ידי תורת הרב קוק, אין למַעֵט בערכן של תפיסות אחרות ביהדות. דרכים רבות לַתשובה, וכל יהודי ימצא את דרכו על-פי נטיית ליבו והשקפותיו. פרקי אבות הם מקור לפניני חוכמה ומוסר, ותורת ברסלב פונה רבות לרגש ו'מכשירה' את הנפילות כדרך לעלייה רוחנית. הרב קוק מדגיש את מרכזיותה של ארץ ישראל כמכשיר לגאולה. שילוב כל הגישות ביהדות תורם לאחדות העם.

ובקיצור: חבקו"ק (חז"ל, חסידות, ברסלב והרב קוק יחדיו) למה לא?

נראה כי אליבא שופטי בית המשפט העליון אזרחי המדינה מתחלקים לשניים: כבוד השופטים, שהם אזרחים סוג א', הזכאים להגנה משפטית מפני הסתה של טוקבקיסטים.

הסוג השני הם שאר אזרחי ישראל, אזרחים סוג ב', אשר על-פי פסיקת בית המשפט יהיו חשופים להשמצות טוקבקיסטים בשם חופש הביטוי ובחסות האנונימיות.

וכאן בא לידי ביטוי ההבדל השני בין השופטים לשאר האזרחים. לגבי כבוד השופטים קיימת ההבחנה בין חופש הביטוי, המחייב את האנונימיות של הטוקבקים (תגוביות), לחופש השיסוי המחייב את חשיפת זהותם של המגיבים כדי להעמידם לדין. לעומת זאת, לגבי האזרח הקטן ההבחנה אינה קיימת. בְּשֵׁם קידוש הפרטיות של הטוקבקיסטים, נכלל חופש השיסוי בתחום הרחב של חופש הביטוי והוא לגיטימי מבחינה משפטית.

כך אנו עדים לתופעה מגונה, ששופטי העליון האמורים להגן על האזרחים באמצעות החוק, עושים בו שימוש לטובת עצמם, תוך אפליית שאר אזרחי המדינה. הֶחתול השומר על השמנת כבר אמרנו?

הנשים הקרייריסטיות במגזר החרדי מפריכות מספר מיתוסים הרווחים בציבור.

המיתוס האחד הוא מעמד האישה הנחות והשפלתה בחברה החרדית, כאילו היא מכשיר ילודה בלבד ו'עוזרת' הבית בעבודות ניקיון.

המיתוס השני הוא שדָת - ובמיוחד אורח חיים חרדי - וקריירה לא הולכים ביחד. לא סוד הוא כי בשנים האחרונות נשים חרדיות מועסקות במשרות בכירות בתחום ההיי-טק, בהצטיינות רבה. ובכלל, בצד המכללות לגברים, גם הסמינרים לבנות, ומכללות רבות לנשים, מכשירים אותן להשתלבות במגוון מקצועות רחב ביותר בענפי המיחשוב, עיצוב אופנה, אדריכלות, פסיכולוגיה ועוד.

המיתוס השלישי הוא שמשפחה וקריירה לא עולים בקנה אחד, וכי השילוב ביניהם הוא בגדר משימה בלתי-אפשרית. וכאן מפתיעות הנשים החרדיות, שהעובדה שהן מגדלות משפחות ברוכות ילדים אינה מפריעה להן לנהל קריירה מצליחה. נשים כמו העיתונאית מלי גרין, הפירסומאית שפרה קרימילובסקי ואחרות משמשות מודל מובהק לנשים רבות במגזר החילוני כיצד להפוך לבילוי נעים את השילוב של משפחה גדולה ועבודה. מבחינה זאת הן משמשות אפוא מדגם מייצג לתופעה מבורכת בציבור החרדי כולו.

יפה עשה הכתב אבי פירסט, שבמאמר "בין צחוק למוות" (12.4) בעיתון ישראל היום חשף טפח מן ההומור, שהיה נפוץ במחנות הריכוז בשואה.

כשם שבמרוצת השנים התפרסמו סיפורי המרד במחנות נגד הנאצים, כך יש להרחיב את הפרסום בדבר השימוש בהומור במחנות, אשר שימש כלי הישרדות ממדרגה ראשונה ואמצעי לשמירה על שפיות (תשאלו את זק”א). בכך ניתן להפריך את הדיעה הרווחת בציבור ובעולם, כאילו היהודים הלכו למשרפות כצאן לטבח יובל.

אכן באחת הקריקטורות של הצייר מוריס, המעמת בין האסיר יוסף קוזיין לקצין הנאצי, כדאי לשים לב לניגוד בדמותו של האסיר בין הגוף הצנום לראש היהודי הגדול, המבטא חוכמה, התפכחות ורוח טובה. זאת לעומת המפַקד חֲמוּר הסֵבֶר ובעל הראש הקטן, אשר בדמותו מובלטים כתפיו הרחבות וידיו האלימות, כמו-גם כובע המפקד עם הסמל הנאצי. בקריקטורה זאת בולט אפוא נצחון הרוח היהודית על האכזריות הנאצית.

זוג המיליונרים המאושר, שזכה בלוטו, אמר שאיו לו מה לעשות בכסף הרב. מה דעתכם אפוא שיתרמו חלק מכספם למוסדות רווחה וחסד, לבתי תמחוי, לישיבות ולבתי כנסת. התור הוא ארוך. ממקלטים לנשים מוכות, דרך נוער בסיכון ועד למוגבלים וחסרי דיור. אז קדימה לעבודה!