האינתיפאדה הראשונה שכנעה את הציבור הישראלי בצורך להביא לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה היה נצחונו של השמאל הציוני, שפעל בכיוון זה. מאחר שאש"פ הכריז מצידו על נכונותו לנהל משא-ומתן, בבחירות 1992 חזרה מפלגת העבודה, בראשותו של
יצחק רבין, לשלטון בישראל.
הסכם אוסלו היה תוצאה של ההבנות שהושגו בין השמאל הציוני ואש"פ. אבל, ההסכם הביא למחלוקת קשה בחברה הישראלית, בין המצדדים, שהטיפו לפיתרון של שתי מדינות, לבין המתנגדים, שהעדיפו המשך הקמת התנחלויות, שימנעו הקמת מדינה פלסטינית.
אבל, הרשות הפלסטינית שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו, לא שמה קץ לטרור. פעולות הטרור הביאו לשינוי בדעת הקהל בישראל. הציבור הישראלי החל לפקפק בכנות כוונותיו של ערפאת, וגם בצדקת הקו שהוביל השמאל הציוני.
המשך הטרור, שגרם לקורבנות רבים בקרב האוכלוסייה האזרחית, שכנע רבים בישראל שמדיניות הימין עדיפה על מדיניות השמאל. המחלוקת הפנימית הגיעה לשיאה ברצח יצחק רבין, ובכישלונו של
שמעון פרס בבחירות שהתקיימו לאחר הרצח. לרשות הפלסטינית היה חלק לא מבוטל בכישלונו של פרס בבחירות, בשל פעולות הטרור הבלתי-פוסקות. הליכוד חזר לשלטון.
התנהלות ממשלת הליכוד, בראשותו של
בנימין נתניהו (בכהונה הראשונה), הביאה שוב לשינוי בדעת הקהל בישראל.
אהוד ברק, שנבחר לראשות מפלגת העבודה, נבחר לראשות הממשלה. השמאל הציוני עשה ניסיון נוסף להביא לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בוועידת קמפ-דיוויד ביולי 2000. הניסיון נכשל, בשל דחיית הצעת קלינטון-ברק לסיום הסכסוך על-ידי ערפאת, מבלי שהציע הצעה חלופית. ערפאת פתח באינתיפאדה השנייה.
הצעת קלינטון-ברק הייתה הצעה הוגנת לסיום הסכסוך:
- הקמת מדינה פלסטינית על 97% משטח הגדה המערבית, ומתן פיצוי טריטוריאלי משטח ישראל על שטחי ההתנחלויות שיסופחו לישראל. התוכנית כללה פירוק התנחלויות מבודדות, וריכוז ההתנחלויות בגושים שיסופחו לישראל.
- חלוקת ירושלים לשתי בירות, ושליטה דה-פאקטו של המוסלמים על הר הבית.
- יישוב מחדש של הפליטים במדינת פלסטין באמצעות פרויקט בינלאומי, ופיצויים לפליטים.
כשלון ועידת קמפ-דיוויד וועידת שארם-א-שיח', והאינתיפאדה השנייה, שכנעו את הציבור הישראלי שהשמאל הציוני שוגה באשליות. הרוב השתכנע שהפלסטינים אינם מעוניינים בסיום הסכסוך, אלא בחיסולה של מדינת היהודים באמצעות הדרישה ל"זכות השיבה", שמשמעותה הייתה יצירת רוב פלסטיני בישראל וחיסול המדינה היהודית. בבחירות שהתקיימו, נחל השמאל הציוני מפלה, והליכוד חזר לשלטון. המדיניות הפלסטינית לא הייתה הגורם היחידי שהביא לשינוי בדעת הקהל ולהתמוטטות השמאל הציוני, אבל לרשות הפלסטינית יש חלק לא מבוטל בכך.
המדיניות של הרשות הפלסטינית, בהנהגתו של אבו-מאזן שהכריז על התנגדותו לטרור, מהווה המשך למדיניותו של ערפאת - שלא היה מעוניין בסיום הסכסוך. מדיניות זו מתבטאת בכמה מרכיבים:
- ניהול מערכת הסברה בתקשורת הבינלאומית, ובפעילות במסגרת האו"ם וארגוניו, כדי להביא לדמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל.
- סירוב להכיר בקיומו של עם יהודי בעל זכויות היסטוריות בארץ. שיכתוב ההיסטוריה, קביעה שהיהודים הם קולוניאליסטים אירופאים על אדמה ערבית מדורי דורות, וסירוב להכיר בישראל כמדינת העם היהודי.
- סירוב לוותר על הדרישה ל"זכות השיבה".
- היעדר תגובה להצעתו של אולמרט לסיום הסכסוך, שאבו מאזן עצמו הודה - בראיון ל"וושינגטון פוסט" - שהייתה נדיבה ביותר.
- הצגת תנאים לחידוש המשא-ומתן, בנושאים שהיו צריכים להידון במשא-ומתן עצמו.
