|
|
כל אדם חושב אחרת [צילום: AP]
|
|
|
|
|
העימות בין השמאל לימין, העימות בין אנשים בעלי דרך חיים שונה, מציגים קרע הולך וגדל בעם שלנו. מה משמעותו? מה ההשלכות שלו?
הבסיס הערכי, האמונות המשותפות, הם שקושרים בינינו כעם והם שעומדים בבסיס כוחנו. כדי לדון בכך, נבחן תחילה את המניעים האישיים שלנו - האם בבסיסן אמונות או "הגיון"? נדון במדיניות של אומות ובמה שמנחה אותן. נבחן את כוחן של אמונות בתהליכים היסטוריים ובעימותים. נראה עד כמה חשוב הבסיס הערכי שלנו כעם.
כדי לבחון את השאלות שהעלינו בצורה מעמיקה, נתחיל בהקדמה קצרה על נושא האמונות והרגשות. מוטמעים בנו שני סוגי זיכרון: הזיכרון המודע והזיכרון הרגשי הלא מודע, שלמרות שאיננו מודעים אליו, השפעתו עלינו ועל האופן בו אנו מנתבים את חיינו, היא מכרעת.
הרגשות שלנו אינם אקראיים. הם האמצעי בעזרתו המערכת הרגשית מנתבת אותנו ליישם את הזיכרון הרגשי המוטמע בנו כדרכי הישרדות בלתי מודעות. כאשר מוטמע בנו זיכרון רגשי בעייתי, רגשותינו יכשילו אותנו. ההיגיון, המחשבות, הדעות שלנו, מושפעים באופן מכריע מתגובותינו הרגשיות ומהזיכרון הרגשי שמוטמע בנו.
הדעות בפוליטיקה
דוגמה שתמחיש זאת היא האופן השונה בו אנשים משתי קצוות הקשת הפוליטית, בעלי אידיאולוגיות מנוגדות, שופטים את אותן עובדות אובייקטיביות. לפעמים נדמה שהם חיים על פלנטות שונות.
היות ובשמאל בטוחים שהם נושאי הדגל של ההיגיון מול הימין האידיאולוגי שמתווה את דרכו לפי אמונות, נתייחס דווקא למחנה השמאל כדי להמחיש את הדברים. גם במחנה הזה פלגים שונים. יש שמקדשים את החיים. יש שמקדשים את התהליך המדיני. יש שמקדשים את ההיפרדות מהפלשתינים.
כאשר אני מנהלת דיון פוליטי ומקבלת כתשובה את המשפט: "נצא מהשטחים, מקסימום תהיה מלחמה ואז הם ילמדו", או "נמשיך בתהליך המדיני, גם אם יהיו פיגועים, חשוב להתקדם למען העתיד", אני תוהה מה הם מקדשים. מי שמקדש את החיים ומתנגד למלחמות, לא יתמוך ב"תהליך מדיני" / נסיגה במחיר של עימות ושפיכות דמים. מצב כזה איננו שלום. מי שתומך בכך מקדש משהו אחר.
האם מדינות מנהלות מדיניות על סמך אמונות או אינטרסים? אני טוענת שמדיניות של אומות מנוהלת בעיקר על בסיס אמונות וערכים. שימו לב למלחמה הקרה, שהייתה מלחמת אמונות מובהקת. שימו לב להמשכה. מדוע היום ארה"ב מתקשה לגייס את ברית המועצות וסין לצידה מול אירן? מדוע מדינות אירופה מתנגדות לאירן החזקה והעשירה ומצד שני תומכות בפלשתינים, מתוך הערכה סובייקטיבית שמאבקם צודק? (לא נדון בשאלה זו, כל אחד ישפוט זאת לפי אמונתו).
מה מניע אותנו? האם מדיניות ישראל בעשורים האחרונים, ההתנחלויות, תהליכים מדיניים, אוסלו וההתפכחות ממנו, נבעו מאינטרסים או מאמונות שלא בהכרח עמדו במבחן המציאות?
לסיום נדון בשאלת העימותים וכוחן של האמונות בהן. אני טוענת שהאמונות היוו תמיד מרכיב מכריע בכוחן של אומות. כך היה כ-600 אלף יהודים, פליטי שואה, שהאמינו בצדקת דרכם המוחלטת, ניצחו את ששת צבאות ערב. כך היה במלחמות ישראל.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, שימו לב למה שקורה היום לארה"ב החזקה בעירק ובאפגניסטן מול ארגוני טרור קיצוניים שמאמינים במאבקם האכזרי. ארגונים אלו מאמינים יותר, גם אם בהחלט לא צודקים יותר. ארה"ב מתקשה להתמודד איתם.
האופן בו אנו תופסים מידע ומפרשים אותו, תלוי בעולמינו הרגשי. שימו לב שאנשים משתי קצוות הקשת הפוליטית לא יכולים כלל להבין אנשים בעלי אידיאולוגיות מנוגדות. הם כלל לא יכולים לייחס חשיבות לטיעונים שמנוגדים לעולמם הרגשי גם אם יש בהם חשיבות אובייקטיבית. הקושי הזה גורם לכך שאנו כבר לא מקשיבים זה לזה.
כל אחד חייב להבין שיש צדק וחשיבות גם לעמדות שונות משלו. לא כל הצדק מצוי רק בעמדותיו. אף אחד לא יוכל לכפות את דעותיו על העם באמצעות כיפוף ידיים. רק דיון מעמיק, רציני וכנה, יוכל לקדם אותנו לקראת בסיס ערכי משותף. הכרחי, שנבנה בסיס כזה שמשותף לכולנו. זה בדיוק מה שקושר אותנו כעם. זה מה שנותן לנו את הכוח להתקיים ולנצח בכל תחומי החיים.
