ישבתי בחנותו של הספר ועלעלתי במגזין בן שנתיים, במדור הרכילות על המפורסתמים, והפיגארו ציקצק במספריו סביב ראשו של לקוח, וכמנהג הספּרים לא חדל מלספר:
"היה לי כסף בבנק והתוכנית הגיעה לסיומה. אחיין שלי, שעובד בביטוח, שאל: 'כמה אתה מקבל בבנק?'
"אמרתי לו: פרוטות.
"'אז מה אתה עושה עם הכסף?' - המשיך האחיין שלי לשאול.
"אינני יודע.
"הוא הציע לי להשקיע את הכסף. הוצאתי מן הבנק ונתתי לו 25,000 ש"ח. אחרי ארבעה חודשים קיבלתי חשבון - 32,000 ש"ח. ארבעה חודשים!" - הגביר הספר את קולו בהתפעלות.
"אחר-כך קיבלתי דוח שנתי - 47,000 ש"ח. בשנה אחת!
"עכשיו נתתי לו עוד 25,000 ש"ח".
הלקוח, שנפעם מן המספרים המתעופפים בלהט המספריים, אמר לספּר: "שאלת את האחיין שלך מתי לצאת?"
הספר הפסיק את הצקצוק והקשיב.
הלקוח: "מה שעלה עלול לרדת. רווח שהיה יכול להפוך להפסד. צריך לדעת מתי לצאת".
הספר, בקימוט מצח, שקע בהרהור קצר ואחר-כך אמר: "לא חשבתי על זה. אשאל אותו"...
נזכרתי בימים של משבר המניות הבנקאיות, כאשר הכותרות בעיתונים סיפרו על נהג מונית שהפסיד את מוניתו, ועל בעל דירה שעבר להתגורר בשכירות.
חשבתי שהלקוח צודק. הלקוח תמיד צודק.
עוברים דירה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
