מאמרו של אלדד יניב פותח בשאלתה של אמילי עמרוסי: "מדוע אתם שונאים את ה
מתנחלים?" ובין כך ובין כך, מנסה אלדד, כטובל ושרץ בידו, להוכיח כי אין הדברים כך. כי אם על ויכוח על דרך עסקינן, היה "השמאל הלאומי" - או בקיצור שמאל - מאפשר לימין להשמיע את דעותיו, נמנע מלכנותו בשמות גנאי בתקשורת (מתי שמעתם לאחרונה בתקשורת את המונח "ימין לאומי"? או "ימין ציוני"? נכון, אף פעם לא, וגם לא תשמעו) ופותח בסדרה של ניסיונות לגשר על הפערים. אלא שהשמאל, כשמאל, שונא.
הוא שונא את הערבים אך הוא מסתיר זאת במחווה של "הומאניות". לא איכפת לו שהערבים ישתלטו על כל מדינת ישראל, רק שלא יבואו לתל אביב. הוא שונא מתנחלים יותר מערבים, ותעיד זו ההינתקות, כלומר הגירוש מגוש קטיף, כאלף עדים, בה נרמסו ברגל גסה זכויות היהודים, ולא נשמע פוצה פה ומצפצף מכיוון הארגונים ה"הומאניים". כלבי גוש קטיף קיבלו יותר יחס. ועד היום ישנם מובטלים רבים, אנשים שלא יכולים לשחרר את המכולות, אנשים שציודם הושחת ואין מחזיר, ושקרים על גבי שקרים על גובה פיצויים אסטרונומי שלא היה ולא נברא. והוא שונא את אנשי הימין, שמבחינתו הם אינם שותפים לדרך, אלא אויבים, פשוטו כמשמעו.
אלדד מסתתר באצטלה של שוחר שלום בין ימין ושמאל. הספרון שיצא תחת מקלדתו, נוטף רעל ושנאה ל"מתנחלים בועלי הארץ" (כך בתוך החוברת) ל"זמבישים שלא עבדו יום אחד בחייהם" ועל-פי החוברת בנו להם הערבים הכל. ואתה מצפה שנאמין שאתה לא שונא? אתה שונא, מחרחר מלחמה וריב, מתעב. כמוך אורי תובל, סגן עורך הארץ שקרא לבני משפחת פרץ הגיבורים "ג'יהאדיסטים". גם עליו איני מאמין שהוא חזר בתשובה בנושא, למרות סליחתה של מרים פרץ תיבדל לחיים טובים וארוכים, ותסלח היא לי מראש. אם תובל מעוניין שיראו כי הוא אכן מתחרט, עליו לחיות חודש ביישוב בין האנשים שהוא שונא. כנ"ל לגביך, מר אלדד הנכבד.
אם אוכל לרגע לשטוח טיעוניי, לא חברה יהודית בגבולות 49' אתה מחפש, אלא מדינת כל אזרחיה שבזחילה תהפוך למדינת החמאס. כי לא על שטח אנו רבים עם הפלשתינים, אלא על הזכות לחיות כאן. סביב מדינת ישראל ישנן מדינות-ענק ערביות שיכולות לאכלס את כל האוכלוסיה הערבית, אך הערבים בוחרים במדינה ה"גזענית" כלשונם על-מנת להרוס אותה מבפנים.
אש"ף הוקם ב-64' - שלוש שנים לפני שחרור הגולן, יהודה ושומרון ועזה - כי מטרתו של אחמד שוקיירי, מקימו וראשו, הייתה שהגברים היהודים ייזרקו לים והנשים היהודיות לערבים (כך על-פי שוקיירי: "הגברים לים הנשים לנו"). לא היו שום גבולות 67', ולא היה סכסוך על אדמות, רק על הימצאותנו כאן.
זאת ועוד, בכל מקום בו פינינו ישובים, משם נפתחה (או תיפתח, מצרים היום בתהליכים של שנאת ישראל וכבר היום אנו נקראים בפיה מדינת אויב) הרעה הבאה. ולאחר שעל-פי אלדד נפנה את השטחים, מה נעשה בערביי הגליל? חיפה, יפו ולוד? הם יילכו מרצונם לשטחי הרשות? לא ולא, מר אלדד. הם יישארו ויאיימו על היישובים היהודיים שעוד ייוותרו, אך מאחר שאינך נותן במה לאנשי ימין ומקשיב אך ורק לעצמך ולדומיך, לעולם לא תשמע את הטיעון הנ"ל בחד-שיח שאתה מנהל. אולי מכאן יצאה קריאתה של אמילי עמרוסי, כי המנהל חד-שיח אוהב את עצמו בלבד.
