אורי בלאו – כך פורסם השבוע – עומד לחתום על הסכם לפיו יחזיר את רוב המסמכים המסווגים שקיבל מענת קם. עורכי דינו אומנם מכחישים שיש הסכם, אך לא את עצם קיומו של המו"מ. השאלה המתבקשת היא, מדוע יחזיר בלאו רק את רוב המסמכים. אך השאלה האמיתית היא, מדוע בכלל חותמים איתו על הסכם.

בלאו הוא עבריין שבידיו רכוש גנוב, והוא מסכן את בטחון המדינה. אילו הוא לא היה עיתונאי, היה מוצא נגדו צו מעצר ומשטרת בריטניה הייתה מתבקשת לעוצרו ולהסגירו לישראל. עצם ניהול המו"מ מהווה יריקה בעיקרון השוויון בפני החוק ונותן הכשר לעבירות דומות בעתיד.

נציב התלונות על שופטים פירסם השבוע את הדוח השנתי שלו, ולפיו בשנת 2009 התבררו כמוצדקות 17% מכלל התלונות שנבדקו לגופן. אליעזר גולדברג נתן לנו הרבה סטטיסטיקות וחתכים לפי בתי משפט ונושאי התלונות, אבל דבר אחד הוא שמר לעצמו: את זהות השופטים בהם מדובר.

השאלה המתבקשת – מעבר לתמיהה על כך ששופט בדימוס הוא הבודק את המערכת המשלמת את שכרו ואת הפנסיה שלו – היא מה שווים הנתונים בלי השמות. אך השאלה האמיתית היא, מה יקרה לאותם שופטים שפעלו שלא כהלכה. האם קידומם ייעצר? האם מישהו מהם יתבקש לפרוש? התשובה מן הסתם שלילית, והיא תישאר כזאת, כל עוד ימשיכו השופטים ליהנות מהגנת האנונימיות – שכמובן אינה ניתנת לצדדים המופיעים בפניהם.

חברת המפעלים הפטרוכימיים הודיעה השבוע על תשלום בונוסים לדירקטורים שלה: 600 אלף שקל ליו"ר, 50 אלף לכל דירקטור.

השאלה המתבקשת היא, האם שכרם של הדירקטורים אינו אמור ממילא להעניק להם גמול הולם תמורת עבודתם. אך השאלה האמיתית היא, כיצד מצפים מדירקטורים לשקול אך ורק את טובת החברה – כפי שמחייב אותם חוק החברות – אם הם יודעים שבעלי החברה ומנהליה יכולים לתגמל אותם בעשרות אלפי שקלים ואפילו יותר.

הדירקטוריון הוא אורגן-העל בחברה, עליו להתוות את המדיניות, לפקח על ביצועה, למנוע כשלים ולהוות כתובת למי שמגלה מעשים בלתי תקינים. כאשר הדירקטורים מצפים לקבל בונוסים כבדים מעבר לשכרם הקבוע, יכולת הפיקוח שלהם נפגמת קשות. את זה אפשר וצריך למנוע בתיקון פשוט לחוק: שום דירקטור לא יקבל אף אגורה מעבר לשכרו השנתי ולגמול ההשתתפות בישיבות.

הנה סיפור שנבלע במהירות בשטף האירועים העוברים עלינו, אולי גם משום שכבר התרגלנו לפשיעה קשה. ביום שני השבוע נרצחה אשה בדקירות סכין בדרום תל אביב, 40 דקות לאחר ששוטרים היו במקום בעקבות תלונות של שכנים על רעש. השוטרים דפקו על דלת הדירה, אך עזבו את המקום לאחר שהזהירו את הנוכחים והתרשמו שהאווירה נרגעה.

לטענת דיירי הרחוב, מהדירה בקעו צרחות בלתי נסבלות, והיה ברור שמתרחש בה אירוע חמור. אחד מהם סיפר: "זו לא פעם ראשונה ששמענו קולות מהדירה, אבל הלילה זה היה משהו מיוחד, זעקות ודפיקות על הקירות". שכן אחר אמר: "הצעקות היו מחרידות. בעבר היו שם ריבים, אבל של 2-3 דקות. הפעם זה התארך ונשמעו קולות חבטה. הבנתי שקורה משהו לא טוב".

השאלה המתבקשת היא, כיצד אירע הכשל הנקודתי הזה. אבל השאלה האמיתית היא, מדוע אין בישראל שוטרי מקוף. שוטרים אלו משוטטים שוב ושוב באותו איזור, מתוודעים לדיירים ולמריבותיהם, והם היו מגיעים בקלות למסקנה שהסיקו השכנים - שהפעם קורה משהו יוצא דופן בחומרתו. אך כל עוד המשטרה תסתפק בישיבה בתחנות ובתגובות בדיעבד לאירועים, הפשע ימשיך להשתולל.

מחר (1 במאי) תיפתח בשנחאי תערוכת אקספו, הגדולה ביותר בהיסטוריה. כתבת "כלכליסט" בבייג'ין, תמר בית-אריה, הזכירה השבוע שעשרות אלפי תושבים פונו ממשכנות עוני על-מנת להקים את התערוכה, והועברו למה שכינתה "שכונת רבי קומות מדכאת בבנייה זולה". תושבים רבים אחרים בשנחאי, הוסיפה בית-אריה, מפונים כמעט דרך קבע בצורה ברוטלית מבתיהם לטובת פרויקטים לעשירים בלבד בלא לקבל פיצויים.

לכך יש להוסיף את הפינוי של מאות אלפי סינים מבתיהם לקראת אולימפיאדת בייג'ין, שוב – ללא כל אפשרות ערעור, ללא פיצויים ולעיתים גם ללא דיור חילופי.

השאלה המתבקשת היא, עד מתי ימשיכו הסינים לסבול את הדיכוי הבלתי פוסק של ממשלתם. אך השאלה האמיתית היא, מדוע העולם שותק. כאשר ישראל בונה גדר הפרדה על-מנת לשמור על חיי תושביה, קמה זעקה על כל פגיעה בפלשתיני זה או אחר. אך כאשר סין שוללת מתושביה זכויות אדם יסודיות, העולם נאלם דום.

במקרה זה, התשובה ברורה: כי סין היא השוק החשוב ביותר כיום לכל מדינה ולכל עסק. וכאשר הדולרים מדברים, המצפון שותק.

לבית המשפט העליון מגיעה מחמאה. השבוע פסק השופט סלים ג'ובראן בערעורו של אדם, שנהג ברכב בעת שהיה מטופל במתאדון ואף נטל הרואין. הוא פגע ברוכב אופניים, הרג אותו ונמלט. הנהג נדון לשבע שנות מאסר בפועל ולשלילת רשיונו ל-15 שנה, ועירער על חומרת העונש.

ג'ובראן דחה את הערעור, והביע תקווה ש"ענישה משמעותית על נהגים פורעים תשלח מסר ברור לכלל ציבור הנהגים, כי בתי המשפט נותנים משקל בכורה לערך חיי אדם וערך שלמות הגוף ומכבידים את ידיהם כנגד מי שמחלל ערכים אלו, וזאת על-מנת לנסות ולעצור את מגפת תאונות הדרכים המשתוללת בכבישי ארצנו".

השאלה המתבקשת היא, מדוע לא ערערה המדינה על קולת העונש, שהרי הנהג הודה והורשע בהריגה, שהעונש המירבי עליה הוא 20 שנות מאסר.

אך השאלה האמיתית היא, האם בתי המשפט ביתר הערכאות יפנימו את המסר של ג'ובראן ויתחילו לשלוח נהגים עבריינים – ובפרט מי שהורגים ופוצעים את זולתם – לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח.