ציון - הלא תשאלי?

סדרת אירועים פצעה את ההיסטוריה היהודית, הכריחה כל יהודי לתת לה פשר. התנועה הציונית, שהצליחה לממש את חזונה ולהביא את העם היהודי לארץ ישראל, תחיית השפה העברית, תקומת מדינת ישראל, מלחמת ששת הימים - ניצחון בסדר גודל תנ"כי, הרחבת גבולות המדינה ובראשם ירושלים - כל אלה מאורעות מכוננים ומטלטלים שאי-אפשר היה שלא לחפש להם תבנית נותנת פשר.

הוגי הציונות החילונית הבליטו את הפיכתו של העם היהודי לעם ככל העמים. בשפה זו, הביטוי 'ככל העמים' נתפש כביטוי אידיאי וראוי, יהודים דתיים שהתנגדו לציונות ראו ביטוי שלילי של הפניית עורף לייעודו הדתי של ישראל. לא הייתה זו הפעם הראשונה שניטש ויכוח שכזה בעם היהודי, כך קרה כשביקש העם משמואל להמליך עליו מלך. שמואל פירש את הבקשה כמאיסה בו, ריבונו של עולם פירש אותה כהפניית עורף לשמים: וַיֹּאמֶר ה', אֶל-שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.

העם מתעקש: וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ [שמואל א', ח'].

ריבונו של עולם מורה לשמואל להיענות לעם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם, וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ.

אפשר לומר שהקול החילוני הוא הקול הרוצה להיות ככל העמים מבחינת המלכת המלך, ואילו הקול הדתי מכיר בשלטונו של אלוהים ועל כן מתנגד להמלכת המלך. אבל הפרשה בספר דברים פותחת פתח לאפשרות אחרת: כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:

אפשר לראות את המשאלה לשים מלך ככל הגויים כחטא, ואת המענה כהיענות שבדיעבד. אך אפשר לראות בה אידיאה, אידיאה דתית. הציונים הדתיים בחרו באפשרות השנייה, אמרו הן למפעל הציוני ולמדינה שצמחה מכוחו. הקבוצה הציונית-דתית נתקלה בבעיה, קשה היה להתאים את ה'מלך' לקריטריון 'אשר יבחר ה' אלוהיך בו'. כאן נעוץ היחס המורכב של הציונות הדתית למדינה החילונית. על כף המאזניים השנייה עמדה ההיסטוריה במלא כובד משקלה, והורתה כי הציונות אכן מובילה למימוש האידיאה הדתית: מהציונות אל המדינה ומהמדינה אל ירושלים, מהלך מבריק וברור כל-כך הכריע את הכף לחיזוק אמירת ההן הדתית לציונות ולמדינתה.

אלא שכבר מראשיתה נחלקה הציונות הדתית לשני ענפים, שורשיהם בשני ענפי ההגות היהודית עתיקת היומין. הענף האחד הכיל את הציונות ואת המדינה במושג המשיחיות הטעון, ובכדי להכיל גם את ההעדר הגדיר אותה כ'ראשית צמיחת גאולתנו'. זרמי העומק של ענף זה ראו במהלך המתפתח מהלך בלתי הפיך שכיוונו הגאולה השלמה, זו הכילה גם את האידיאה של ארץ ישראל השלמה, ואת הוודאות כי בסופו של התהליך גם העם יהיה עם שלם - כלומר יחזור בתשובה שלמה.

הענף השני הכיל גם את הציונות, גם את המדינה וגם את המשיחיות במושג העולם הנוהג כמנהגו. כאן לא היה הלהב המשיחי, לא החתירה אל מחוץ לגבולות הטבע וחוקיו. המדינה נתפשה ככל מדינה, המפלסת את דרכה בסבך הפוליטיקה העולמית. תמונה זאת, למרות שהיא מחלנת את המדינה, היא מכילה אותה בתמונה דתית. באותה מידה היא רואה את הרפואה כתחום אנושי חילוני, המוכל בתוך תמונת עולם דתית.

ישנם הבדלים רבים בין שתי התמונות, מעמוקים עד שורשי האמונה, עד להבדלי התנהלות פרגמאטית. בענף הראשון יש נטייה לראות עמדה פוליטית ימנית כנגזרת של תמונת העולם הדתית. בענף השני יש חירות לאדם הדתי לנקוט עמדה פוליטית בין ימנית ובין שמאלית, וההבדל בין העמדות הוא בתפישת עולם פוליטית-ביטחונית ולא בתפישת עולם דתית. בענף הראשון יש התניה סמויה של נאמנות למדינה, בכך שהכרעותיה תתאמנה להכרעות הדת. בענף השני אין התניה שכזאת. המדינה יכולה להכריע הכרעה פוליטית בעד נסיגה מחלק משטחה, וזו החלטה לגיטימית עם היא מתקבלת על-פי אורחות החיים הדמוקרטיים. הענף הראשון מתקשה להכיל את ההיסטוריה שאינה מתקדמת במהלך הבלתי הפיך אל הגאולה. הנסיגה מסיני ולאחריה ההינתקות שוברות את התמונה הזאת. לעומת זאת הענף השני לא מחויב למהלך מתקדם, ואף בעיני מי שמתנגד לנסיגה היא איננה נתפשת כשבר שבאמונה. משפט כ'היה לא תהיה' יכול לצמוח רק מהענף הראשון, ולא מהענף השני.

כבכל מחלוקת עמוקה, לכל עמדה יש נקודות חוזק ונקודות תורפה. כוחה של התמונה המשיחית שהיא נוסכת כוחות ומגייסת כוחות להירתם למפעל המשיחי. חולשתה בכך שאין לה כלים להכיל פער בין הכרעות המדינה להכרעות המתאימות לתמונתה. כוחה של תמונת העולם הנוהג כמנהגו ביכולת לדבוק בציונות ובמדינה גם כשהכרעותיה קשות וכואבות, חולשתה ביצירת הנעה שאיננה ניזונה מהמשיחיות.

המחלוקת יורדת עד השיתין. הענף המשיחי מפתח ארגז כלים הטוען ליכולת לפענח את ההיסטוריה כגילוי ה' בעולם. היכולת לעמוד על דעת עליון גוזרת מתוכה צווים, שהיחיד והאומה אמורים לציית להם. ענף העולם הנוהג כמנהגו עומד על דעתו הדתית, כי אלוהים ורצונו נמצאים מחוץ לגבולות האפשר של התודעה האנושית. זאת מחלוקת מאוד חריפה, המשליכה על טיפוס האדם הדתי הצומח מכל ענף.

המחלוקת הזאת היא מחלוקת פורה, ראוי לה שתהיה ותאתגר את כל אחד משני קטביה. אסור לקהילה הדתית להגיע למצב, בו אסור להביע את אחת משתי העמדות. מורשתנו היא מורשת בית המדרש, מורשת של מחלוקת המקדשת את זכותו של יחיד ושל כל קבוצה להשמיע את קולה. 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', ואפילו כשנפסקת הלכה ממשיכים ללמוד את שתי הדעות ובית הלל גוברים כי הם מורים בבית מדרשם גם את עמדת בית שמאי. כוחה של כל עמדה מתחזק על-ידי המחלוקת, על-ידי הצורך לבחון את עמדת האחר ולהתאתגר מקושיותיו. את ניסיונות ההשתקה כלפי עמדה אחרת צריך לעצור, לא זאת דרכה של תורה. ההשתקה מופיעה בעזרת כמה וכמה מנגנונים, כמה מהם הופיעו במאמרו האחרון של הרב ישראל רוזן [ראה מצד שמאל למעלה]. הקטנת העמדה האחרת, לעג לנושאיה, הפחדה כי העמדה האחרת תביא לחורבן, אלה כלים שאינם הוגנים במלחמת הדעות. יש מחלוקת בציונות הדתית, וראוי לשמוח בה ולהתעשר ממנה. אם היום קבוצה אחת היא קבוצת הרוב, מחר יכול המצב הזה להתהפך. רוב הוא כוח שנכון להפעילו בהצבעה למעשה, אך בבית המדרש ראוי לשמוע את שני הקולות. כל שומע ישמע ויבחן את הסוגייה, יכריע מתוך ידיעה והבנה. ראוי שכל נושא עמדה יהיה מספיק בטוח בעצמו, כדי לאפשר לאחר להשמיע את קולו וכך תתלבן השמועה ותעמיק הרוח והתודעה.