הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   היסטוריה  מדיני/פוליטי  צבא וביטחון 
בלוגים / בעל טור
טלפון:  03-5446499
פקס:  03-6024239
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
רומן יקר במיוחד
13/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
תורו של מיץ' מקונל
13/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
נדיבות - משפרת את מצב הרוח
13/08/2017   |   יפעת גדות
 
 
 
מבצע "א-פייג"
13/08/2017   |   רפי לאופרט
 
 
 
מזי"א לא היה גזען
13/08/2017   |   איתן קלינסקי
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
האיש שלא הפסיק לשתוק
פיליפ נתנסון (2004-1933), מנידוני קהיר

   יפעת גדות
לבון מתפטר בעקבות "עסק הביש" [1955]

   עומר כרמון
הלך לעולמו גיבור "עסק הביש"

שלושה שותפים ל"עסק הביש"
ראובן לייב
שר הביטחון, פנחס לבון; ראש אמ"ן, בנימין ג'יבלי, ו"האדם השלישי" פאול פרנק, יזמו במשותף פעולת-כשל חובבנית והרפתקנית, שהביאה להידרדרות היחסים של ישראל עם מצרים
לרשימה המלאה

מסמכי קיבוצניק מגרמניה שימשו כיסוי ל"אדם השלישי"
ראובן לייב
אברי אלעד, מפרשת "העסק הביש" של שנות החמישים, התחזה במצרים, לצורך פעולותיו החשאיות, כפאול פרנק, כשהוא משתמש בשמו ובניירותיו של חבר קיבוץ שעלה לארץ מגרמניה
לרשימה המלאה

הוא "הצטיין בשתיקתו", מעטים יודעים על הייסורים אותם חוו הוא ונידוני קהיר האחרים 6 שנים לפטירת פיליפ נתנסון, נידון קהיר, שספק אם הוא נח על משכבו בשלום

>
>
>
>
>
>
>
>
▪  ▪  ▪
פעם נוספת הגעתי ביום שישי האחרון לבית העלמין בקיבוץ עינת לאזכרה השנתית לחברי הטוב פיליפ נתנסון ז"ל, שנפטר לפני חצי תריסר שנים ממחלה קשה והותיר אצלי חלל ריק שאף אחד לא הצליח למלאו. הרב הצבאי שהתפלל את תפילת אל מלא רחמים לא ידע, כפי שהתוודה באוזניי, מי היה פיליפ. נאמר לו רק שהוא אמור להשתתף באזכרה של סגן אלוף במילואים, זה הכל. רק קומץ של אנשי מוסד ומודיעין בכירים לשעבר מסוגו של מייק הררי, רובם ככולם בשנות השבעים המאוחרות לחייהם, שנכחו בטקס ההלוויה, שימשו רמז עבה לעבר הביטחוני של פיליפ.

מרסל ניניו, האישה היחידה בקבוצת הצעירים-יהודים במצרים שהיו גיבורי פרשה אשר הסעירה את המדינה בשנות החמישים, שניצבה ליד הקבר, סימלה את מסע הייסורים שעבר פיליפ בחייו.

הרעיה ברברה, הילדים שרון ואריאל ובני זוגם - היו עדות לכך שהחיים שלהם נמשכים למרות שפיליפ מעולם לא עזב אותם. "אתה נמצא אתנו כל יום ובכל מקום, וכדרכך בחייך שותק כל הזמן ולפעמים גם מחייך", היא, רעייתו, ספדה לו.

פיליפ היה אדם מיוחד, מסוג אלה שנתקלים בהם לעיתים רחוקות, סימן ההיכר החיצוני שלו היה השתיקה. לרוב הייתה שתיקה לשמה, לעיתים הייתה רועמת.

בשנת 1971, בעיצומה של מלחמת ההתשה, התוודעתי לראשונה אל פיליפ כאשר יצאתי איתו לתעלת סואץ להכין כתבה מצולמת על המעוזים עבור שבועון צה"ל "במחנה". חרף מאמציי הבלתי נלאים, לא הצלחתי לחלץ ממנו דבר על עברו. שאלתי אותו לרקע המקצועי שלו והוא העדיף לשתוק, ורק אמר לי שהגיע לישראל מאיטליה שבה למד צילום, ואני קניתי בלית ברירה את דבריו, אבל באורח זמני בלבד.

בילינו באותו יום שעות ארוכות בצוותא. התרשמתי מכמה הערות שהעידו על חוש ההומור המיוחד שלו, למרות שהיה מופנם וסגור כמעט הרמטית. רק בדרכנו חזרה, כאשר שודר ברדיו ששני נוסעיה של מכונית שק"ם שעברה כמה דקות אחרינו בציר נשבו על-ידי חוליה מצרית שחצתה את התעלה, חשתי אצלו זעזוע. פיליפ העיר בקור רוח מקפיא: "איזה מזל היה לי אם המצרים היו תופסים אותי, לא הייתי יוצא משם חי". הוא לא הרחיב את הדיבור, אבל אני נזכרתי בשם פיליפ מהפרסומים הרבים מאוד על הפרשה שהסעירה את המדינה, והבנתי מי הוא פיליפ. צלם בדרגת רב סרן, שהיה למעשה אחד מגיבוריה של הפרשה. אחר-כך ניתנה הוראה במערכת "במחנה" שלא לשלוח את פיליפ לתעלה. כעבור זמן פרש מהעיתון והצטרף למוסד.

מאיר עמית [צילום: לע"מ]

הלווייתו של פיליפ לפני חצי תריסר שנים הייתה עצובה ועצורה. שלושה ראשי מוסד לשעבר... באו לתת לו את הכבוד האחרון יחד עם עוד קבוצה נבחרת של בכירי המוסד בעבר. מאיר עמית, המתקשה בהליכה, התנצל ואמר שלא יוכל לשאת מעמד כואב זה

גאולה?

פגישתי האחרונה עם פיליפ נתנסון, אחד מגיבורי "הפרשה" שהסעירה את המדינה לסירוגין בשנים 54'-65', הייתה בחדר פרטי בבית החולים "שיבא", כמה ימים לפני פטירתו לפני שבוע. הוא היה כבר בתהליך של גסיסה איטית כתוצאה ממחלה ממארת שכירסמה בגופו. פניו היו כחושות וחיוורות, בלוריתו שמוטה ורק עיניו החודרות "דיברו". לפתע לחש לי: "אני משביע אותך לא לנוח ולא לשקוט עד שהמדינה תעניק לנו הכרה ציבורית ממלכתית". הוא לחץ את ידי ברפיון ואני הבטחתי לו.

אחר-כך אמר לי בלחש ובאיטיות משפט מצמרר: "אני הולך לפגוש את ויקטור, הוא מחכה לי". ויקטור היה חברו הקרוב ביותר לדרך ולגורל, בחייהם ובמותם לא נפרדו.

מי יודע, אולי בימיו האחרונים, כשהוא היה כבר שרוי במצב של ערפול חושים, עשה פיליפ סיכום חיים של אדם שתרם למדינה, בין השאר, 14 שנות ישיבה בכלא מצרי שבו עונה קשות ואולץ לעבוד עבודת פרך, והמדינה נהגה בכפיות טובה כלפיו וכלפי חבריו למאסר.

פיליפ לא היה משתמש אולי במילים הקשות של בנו אריאל שאמר על קברו: "המדינה בגדה בכם", אבל בהזדמנויות שונות בלשון מאופקת יותר: "הפקירו אותנו פצועים בשטח האויב. לעולם לא אסלח על כך".

הלווייתו של פיליפ לפני חצי תריסר שנים הייתה עצובה ועצורה. שלושה ראשי מוסד לשעבר, צבי זמיר, אדמוני ואפרים הלוי, באו לתת לו את הכבוד האחרון יחד עם עוד קבוצה נבחרת של בכירי המוסד בעבר. מאיר עמית, המתקשה בהליכה, התנצל ואמר שלא יוכל לשאת מעמד כואב זה.

מרסל ניניו: "כל השנים תמכנו אחד בשני וזה היה סוד ההישרדות שלנו. עכשיו פיליפ גם הלך ונותרנו רק שניים, רובי ואני".

רובי דסה: "כשויקטור מת הלך חצי ממני. עכשיו הלך החצי השני. נותרתי תלוש".

אחרי מותו של פיליפ ניסח הבן אריאל מודעת אבל משפחתית על מות אביו, שבה הופיעו המילים: "נגאל מייסוריו הכפולים". אחרי מחשבה שנייה, המשפחה הניחה שפיליפ היה מעדיף להמשיך להתייסר ולשתוק.

אבל אני לא שתקתי ופעלתי ללא לאות כדי לקיים את ההבטחה שנתתי לפיליפ בשיתוף עם גורמים בקהילת המודיעין, ואיך לא - גם מאיר עמית. למטרה זו נעזרתי רבות ברעיה ברברה, בבן אריאל ובאנשי הקבוצה שנותרו בחיים - מרסל ניניו, רובי דסה ומאיר זעפרן.

הפעילות שלנו הייתה בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש הממשלה, אך הוא התחמק מלעשות זאת, בין השאר משום שהאחראי לטעמי על עסק הביש שסיבך את קבוצת הצעירים במצרים, היה בנימין גיבלי, אחד מחבריו הטובים. שרון הסתפק במשלוח מכתב אישי אל ברברה והילדים, שבו העלה על נס את פעילותו הביטחונית למען המדינה של ראש המשפחה, אבל אנחנו לא ראינו בכך סוף פסוק.

פנחס לבון [צילום: אתר הכנסת]

באחד הימים קיבל פיליפ מפריס מברק מוצפן על בואו של אלעד שזכה לכינוי "רוברט". חשדו התעורר לראשונה אחרי שנכח לדעת כי חלפו כמה ימים עד שהמפקד החדש יצר איתו קשר. פיליפ בעל החושים המחודדים, חשד מיד גם הוא באלעד שנהג במכונית בעלת מספר דיפלומטי, שהוא סוכן כפול

ה-פרשה

בראשית 1952 הגיע למצרים קצין חיל האוויר, יליד גרמניה, נכה מלחמת השחרור, שהיו מאחוריו שליחויות עלומות ומסוכנות בעירק כנציג חברה גרמנית לייצור גפיים מלאכותיות. הוא התערה בקרב קצינים בכירים גרמניים ושאב מהם מידע רגיש. במקביל היה צריך לפקד על שני התאים, אך סירב ליטול על עצמו משימה זו מחשש שייחשף.

לעומת זאת שימש בינט איש קשר עם התאים והשתמש בדואר המוצפן שלהם שהיה קשור לפריס. בינט היה זה שצייד את פיליפ במצלמת "לייקה" משוכללת לצורך ביצוע משימות צילום סמויות. פיליפ השתקן לא היה מוכן מעולם לספר על המשימות שביצע וגם לא אמר דבר על מקס בינט שנעצר על-ידי השלטונות המצרים כחשוד בריגול למען ישראל והתאבד בכלא מבלי שחשף את סודותיו. פעם אמר לי משפט קצר: "מישהו הסגיר אותו ואותנו".

במחצית שנת 1954 נפלה בישראל החלטה לסכסך בין מצרים לארה"ב באמצעות ביצוע מעשי חבלה במוסדות אמריקנים במצרים. למטרה זו ניתנה הוראה להפעיל את הרשת. עד היום לא ברור באופן חד-משמעי מי נתן את ההוראה שהולידה את ה"פרשה" שהפילה ממשלה ויצרה קרע בצמרת השלטון.

ה"שחקנים" הראשיים שהטיחו האשמות הדדיות באחריות למתן ההוראה היו שר הביטחון פנחס לבון, הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין, ראש אגף המודיעין אלוף משנה בנימין גיבלי, מוטקה בן צור ויוסי הראל שהחליף אותו בתפקיד וחשף את "עסק הביש". גיבלי ניסה להלביש את מתן ההוראה על לבון באמצעות הצגת מכתב שלאחר מכן התעורר חשד כי זויפו בו כמה מילים בידיעת קציני מודיעין בכירים.

האיש שנבחר לפקד על הפעולה היה רב סרן אברהם אלעד (זיידנברג), גבר גבה-קומה יליד אוסטריה, קצין מודיעין במילואים שהסתבך בלקיחת שלל מלחמה ובסופו של דבר גויס על-ידי בן-צור למשימת עיקוב אחר הנאצים. רמתו המוסרית עוררה את חשדו של ראש המוסד איסר הראל.

באחד הימים קיבל פיליפ מפריס מברק מוצפן על בואו של אלעד שזכה לכינוי "רוברט". חשדו התעורר לראשונה אחרי שנכח לדעת כי חלפו כמה ימים עד שהמפקד החדש יצר איתו קשר. פיליפ בעל החושים המחודדים, חשד מיד גם הוא באלעד שנהג במכונית בעלת מספר דיפלומטי, שהוא סוכן כפול וחשב לדווח על כך לארץ, אבל חבריו ביטלו את חשדותיו.

כעבור זמן, כבר היו לפיליפ הוכחות מוצקות יותר, אבל היה זה מאוחר מדי. בדברי ההספד של רובי דסה שהוקראו בהלווייתו של פיליפ הוזכרה עובדה מצערת זו בצירוף בקשת סליחה מאוחרת.


דובר על אפשרות של הגשת תביעת פיצויים נגד המדינה ונגד אישים נוספים, בהם בנימין גיבלי, על הנזק הכבד שנגרם להם בתקופת מאסרם הממושכת. היה ויכוח קצר שהסתיים ללא קבלת החלטה. ניכר היה שבגילם המתקדם אין להם כבר כוחות נפש

ההחמצה

אפילו במעמד סגור זה, שבו הייתה לי הזכות ליטול חלק, לא חדלו מלדבר על עברם. הייתה להם סיבה טובה; בשנה החולפת הופקה סדרה תיעודית מצולמת על-ידי האחים אסף ואמיר הראל, שבה התראיינו רק מרסל ניניו ורובי דסה. ויקטור התקשה כבר בדיבור בגלל מחלה ממארת שבה לקה, ופיליפ העדיף להמשיך בשתיקתו.

דסה אמר לחבריו שלא מן הנמנע שגיבלי ימסור לראשונה את גרסתו מול המצלמה אחרי חמישים שנות שתיקה. לאורך כל השנים הוא נמנע מלפגוש את הארבעה ולא הגיב להאשמות שהועלו נגדו בנושא מתן ההוראה.

במהלך השיחה דובר על אפשרות של הגשת תביעת פיצויים נגד המדינה ונגד אישים נוספים, בהם בנימין גיבלי, על הנזק הכבד שנגרם להם בתקופת מאסרם הממושכת. היה ויכוח קצר שהסתיים ללא קבלת החלטה. ניכר היה שבגילם המתקדם אין להם כבר כוחות נפש. אף על-פי כן צלצל אלי פיליפ למחרת וביקש שאמליץ על פרקליט מתאים. אבל העניינים התגלגלו אחרת.

כעבור כמה שבועות נפטר ויקטור. זמן מה אחר-כך לקה פיליפ באותה מחלה ממארת של חברו הקרוב, זו הייתה הסיבה שהוא נעדר בעת הקרנת הפרק הראשון של הסדרה בסינמטק בתל אביב. לעומת זאת, נכנס לאולם כמעט בחשאי גיבלי והתיישב במקום מרוחק.

בסוף ההקרנה הופיע הפרומו לפרק הבא; צוטט גיבלי כמי שאומר: "לא אני זייפתי את המסמכים, מישהו אחר עשה זאת". לא קשה היה לנחש שכוונתו הייתה למוטקה בן צור שהסתלק בינתיים. פיליפ הגיב על כך בציניות: "למה הוא חיכה עד שבן-צור לא יכול להגיב?".

ההכרה

אחרי מגעים עם בית הנשיא הסכים הנשיא דאז משה קצב לקיים את טקס ההכרה הציבורי במשכן הנשיא. הוא ביקש ממני לכתוב לו את הדברים שהוא אמור יהיה לשאת באותו מעמד.

להלן קטעים מהנאום הכתוב:

  • "למעלה מיובל שנים חלפו מאז שקבוצת צעירים, בניה של הקהילה היהודית המפוארת של מצרים, חניכי תנועות נוער ציוניות, שילמו חלקם בחייהם וחלקם בחירותם לשנים רבות בעקבות תקלה שאירעה בעת שליחות עלומה שהם ביצעו למען המדינה.

    הם היו צעירים נלהבים לרעיון של מולדת לעם היהודי והיו מוכנים לסכן את נפשם וחירותם בכל משימה שתוטל עליהם. בשלב מאוחר יותר הם היו חיילים אלמונים שגויסו לצה"ל, כמה מהם אף עברו אימונים בארץ לקראת משימות בעתיד מטעם אגף המודיעין ושל צה"ל.

    הם ידעו שהם מסכנים לא רק את חייהם, אלא גם משפחותיהם עלולות להיפגע קשות, אבל היה בהם להט פנימי ורצון לשרת את המדינה שהם עדיין לא היו אזרחיה.

    התקלה בעת ביצוע המשימה הביאה לעננה בשמיה של המדינה ויצרה סביבה ערפל כבד שלא התפוגג לחלוטין עד היום. למרבה הצער, היו גם כאלה שניסו להטיל בהם דופי ולהפוך אותם לשנויים במחלוקת כביכול על לא עוול בכפם.

    ששת הנידונים למאסר עם עבודת פרך חזרו ארצה שבורים פיסית, אבל בעלי חוסן נפשי. שניים מהם, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס, אחרי 7 שנים; וארבעת הנותרים - ויקטור לוי ופיליפ נתנסון זכרונם לברכה, ומרסל ניניו ורוברט דסה - חזרו אחרי 14 שנה.

    גם אחרי שנידוני קהיר חזרו ארצה כעבור שנים, הם שמרו על אלמוניותם. מתוקף הנסיבות הם נצרו את כעסם ועלבונם על החמצת שחרור במועד מוקדם ביותר, שהיה שעשוי היה למנוע פגיעה בבריאותם. מעולם לא אמרו מילה רעה בגנות המדינה.

    הפיצוי שניתן להם - דרגות קצונה בצה"ל - בנוכחות אישים רמי מעלה, רומם אומנם את רוחם ואת נפשם, אבל לא הביא מרפא לתחלואי גופם.

    הקו המשותף לכל אנשי הקבוצה היה השתיקה שנבעה לא רק בגלל הנסיבות, אלא בעיקר בשל עוצמת אמונתם בשליחותם ונאמנותם הבלתי מסויגת למדינה. השתיקה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהם וגם כאשר הייתה רועמת, היא לא נשמעה ברבים. הם נשארו עלומים ואילמים. הם הבליגו כאשר נשאלו נשאלות והתבקשו לתת הסברים לחבריהם ולמכריהם, וחרקו שן גם כאשר נפגעו בשל שמועות בלתי אחראיות ופרסומים בלתי מוסמכים על מה שכונה "עסק הביש". לדידם, כל מה שהם עשו היה זך וטהור ותמים, והם ביקשו לומר ולזעוק זאת, אבל לא ניתן להם והם לא מחו. בטחון המדינה היה מאז ומתמיד עטרת ראשם.

    כאזרחים טובים ונאמנים למדינה הם החשו גם כאשר גבר כאבם ונפערו מחדש פצעיהם כעבור שנים אחרי שהוסר הלוט מעל ה"פרשה", והחל גל של פרסומים גלויים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית ובספרים חדשים, שחלקם הטילו בהם דופי והפכו אותם לשנויים במחלוקת כביכול.

    עתה הגיעה העת שהמדינה תפרע לאלה שנותרו עמנו היום - מרסל ניניו, רוברט דסה, מאיר זעפרן, לעולי הגרדום משה מרזוק ושמואל אזר ז"ל, ולאלה שהסתלקו לעולמם, מאיר מיוחס, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון ז"ל.

    באיחור של יובל שנים מעניקה היום מדינת ישראל לכם וליקירכם שאינם עימנו היום, אות הוקרה ותודה על שירות למען העם והמדינה בארץ שהייתה אז ארץ אויב ובינתיים חתמה על הסכם שלום עם מדינת ישראל. אני שמח שנפלה בידי זכות זו. צר לי על שלא כל אנשי הקבוצה זכו להגיע ליום זה.

    בדברי ימי המדינה ובספרי ההיסטוריה תיזכרו כולכם לטובה".


כמה חבל היה שאף אחד משרי הממשלה לא טרח לבוא לטקס שבו נכחו ראשי קהילת המודיעין והמוסד. מי יודע, אולי רק אחרי ההכרה הממלכתית שהוענקה לפיליפ וחבריו, נח חברי הטוב בשלום על משכבו.


אחרי שדר חזר ארצה, נדהם לשמוע שבמסגרת חילופי השבויים ב-1957 קיבלה מצרים אלפי שבויים, ואילו ישראל קיבלה רק את הטייס יונתן אטקס. דר הרעיש עולמות במשך תקופה ממושכת. לדבריו, הראה לו נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, את הפרוטוקולים של שיחות חילופי השבויים. נידוני קהיר לא הוזכרו כלל על-ידי ישראל

ההמתנה

כשנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת קדש בתיאום מוקדם עם ממשלות גרמניה וצרפת שפעלו במשותף לפתיחת תעלת סואץ שנחסמה על-ידי מצרים והשתלטו על העיר פורט סעיד. דר לא שכח את חניכיו לשעבר והיה סבור שזו השעה להילחם.

"יצאתי לפורט סעיד עם לובה אליאב ועימנו איש חיל הים", הוא מספר, "הצלחתי לשכנע כמה קצינים צרפתים בכירים לארגן מבצע חילוץ של אסירי הפרשה מבית הכלא בקהיר. אמרתי להם שמדובר בשבויי מלחמה ולשם כך ניתנו לי כבר מדי קפטן בצבא הצרפתי, והם לא שאלו שאלות, אבל לצערי הצבאות נתקעו ולא התקדמו לעבר קהיר".

אחרי שדר חזר ארצה, נדהם לשמוע שבמסגרת חילופי השבויים ב-1957 קיבלה מצרים אלפי שבויים, ואילו ישראל קיבלה רק את הטייס יונתן אטקס. דר הרעיש עולמות במשך תקופה ממושכת. לדבריו, הראה לו נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, את הפרוטוקולים של שיחות חילופי השבויים. נידוני קהיר לא הוזכרו כלל על-ידי ישראל. אי-אפשר היה להתעלם מחלקו של דיין.

נידוני קהיר שציפו לחזרתם ארצה נדהמו מעמדתה המוזרה של ישראל. הם נאלצו לשהות בכלא 11 שנים נוספות. פיליפ החל לתכנן תוכנית בריחה שלא יצאה ברגע האחרון לפועל, מאחר שאי-אפשר היה לצרף את מרסל ששהתה בבידוד.

עד היום לא ניתנה תשובה חד-משמעית מדוע לא נוצלה ההזדמנות לשחרורם, למרות שמאז ספטמבר 1955 הייתה קיימת החלטה מפורשת לראות בכולם קציני צה"ל במילואים. האומנם הופקרו האסירים במתכוון כדי שלא ייפתח "עסק הביש" מחדש, או שהייתה זו סתם רשלנות?

כעבור עשר שנים, ב-1967, למדו נידוני קהיר על מלחמת ששת הימים מקבוצת שבויים ישראלים שנכלאו בחברתם. הם היו כבר חסרי-אמונה וחשבו שגם הפעם המדינה לא תזנח אותם בעת חילופי אלפי השבויים המצריים. בכל זאת התעורר פעם נוספת דיין, הפעם בתפקיד שר הביטחון, ודילג על אסירי הפרשה פעם נוספת.

מי שסייע להם היה ראש המוסד לשעבר, מאיר עמית, שהחליט לעלות על בריקאדות למענם ופעל יחד עם אחרים לטרפוד הסכם החילופין כל עוד לא יסוכם על החזרת נידוני קהיר. הלחץ הכבד הועיל ובסופו של דבר הם שוחררו, הגיעו בחשאי ארצה דרך מדינה שלישית ושמרו על אלם. הם גויסו לצה"ל וקיבלו דרגות רב סרן והטבות שונות שלא היוו אפילו פיצוי חלקי למה שעבר עליהם.

ביטוי לכך נתן ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי בדברי ההספד לפיליפ לפני שלוש שנים: "רק מתי מספר במדינה יודעים איזה סבל וייסורים עברו עליהם בכלא. המדינה לא פעלה כדי לחלצם. פיליפ הסתיר את סערת ליבו והצטיין בשתיקתו".

דוד בן-גוריון [צילום: אתר הכנסת]

פיליפ שאל את הזקן: "מדוע המדינה לא פעלה כדי לשחררנו?" תגובתו הקצרה של בן-גוריון הסתכמה בשתי מילים: "מכרו אתכם". פיליפ אמר לי על כך כעבור זמן: "שתי המילים האלה לא נתנו לי מנוח ורדפו אותי כל חיי"

הכאב

זמן-מה לאחר שובו ארצה שובץ פיליפ כצלם בשבועון צה"ל "במחנה", לבש בגדים אזרחיים והסתיר את דרגתו הצבאית. איש לא שאל מי הוא והיכן למד לצלם, פרט לעיתונאי סקרן מסוגי.

פיליפ השתקן הפר בכל זאת פעם אחת בפומבי את שתיקתו. היה זה זמן קצר אחרי שנידוני קהיר הגיעו ארצה ב-1968, כאשר נפגשו לפגישה סגורה עם ראש הממשלה בן-גוריון. פיליפ שאל את הזקן: "מדוע המדינה לא פעלה כדי לשחררנו?" תגובתו הקצרה של בן-גוריון הסתכמה בשתי מילים: "מכרו אתכם". פיליפ אמר לי על כך כעבור זמן: "שתי המילים האלה לא נתנו לי מנוח ורדפו אותי כל חיי".

באותה שנה, באולפן ללימוד עברית בגבעתיים, פגש את ברברה, עולה חדשה ונאה מאפריקה הדרומית, וכעבור זמן קצר נישא לשמחתה של אמו האלמנה שהגיעה ארצה רק אחרי שחרורו, והפך לאב לבן ובת. הבת שרון אמרה בדברי ההספד שלה ביום שישי, כי אין בעולם הרבה אנשים מסוגו של אביה, שהיה בראש ובראשונה אדם. היה לה חלום להפיק סרט על אביה וחברי הקבוצה, אבל נערמו בפניה קשיים. כאשר לחצה על אביה לומר לה פעם מה הזיכרון הקשה ביותר שלו מאותה תקופה, אמר לה: "קול הנפץ ששמעתי אחרי הפצצה שהתפוצצה בגופי".

ברברה נתנסון: "לאורך שנות נישואינו פיליפ מיעט לספר על חיי התופת בכלא ובקושי השיב על שאלות הילדים. את זיכרונותיו הקשים שמר לעצמו".

אחרי מלחמת יום הכיפורים היה פיליפ היחיד מהחבורה שהתגייס למוסד. המשכנו להיפגש לעיתים מזומנות, אבל חשתי ששתיקתו גברה ושוב לא חזר על דברים שאמר קודם לכן בגנות המדינה. מפקדיו במוסד שיבחו את חריצותו ושקדנותו, וציינו לשבח את עבודתו. בשנים האחרונות, אחרי פרישתו מהמוסד, חזר פיליפ לדבר - בפגישות הסגורות של נידוני קהיר שהפכו עם ילדיהם למשפחה מלוכדת והתגוררו בשכנות - על לקחי העבר.

בשעתו ערכה ברברה נתנסון מסיבה צנועה לפיליפ במלאת לו 70 שנה. זו הייתה עבורו שעה של קורת רוח, שכן באותה עת צצו מחדש בעיות הבריאות של פיליפ, שהחלו בתקופת המאסר, הלכו והחריפו, והוא התקשה בהליכה אבל שמר על שתיקה ומעולם לא התלונן.

בנימין גיבלי (1959) [צילום: לע"מ]

אחד המטענים החל "לעשן" בכיסו של פיליפ. הוא זעק לעבר ויקטור "ברח", אבל הוא נלכד על-ידי שוטרים שארבו להם. פיליפ ניסה לשלוף מכיסו את נרתיק המשקפיים, אבל אז אירעה התפוצצות. הוא נפגע בפלג גופו התחתון והשתרע על המדרכה

העינויים

ב-23 ביולי 1953, יום המהפכה המצרי, תוכננה פעולה מקיפה של הנחת מטעני נפץ חבויים בנרתיקי משקפיים בספריות האמריקניות, בבתי דואר ובבתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. כשהגיעו ויקטור ופיליפ לאולם הכניסה של קולנוע "מטרו" בקהיר, הופתעו לראות שוטר חרש מצרי שלא היה אמור להיות במקום. הם חשו כי טמנו להם מלכודת על-סמך מידע מוקדם. אחד המטענים החל "לעשן" בכיסו של פיליפ. הוא זעק לעבר ויקטור "ברח", אבל הוא נלכד על-ידי שוטרים שארבו להם. פיליפ ניסה לשלוף מכיסו את נרתיק המשקפיים, אבל אז אירעה התפוצצות. הוא נפגע בפלג גופו התחתון והשתרע על המדרכה. מאוחר יותר התברר שרגלו ניצלה בנס, אבל גופו היה מלא כוויות שמעולם לא הגלידו.

מאות שוטרים פשטו על בתיהם של חברי ה"רשת" הישראלית ועצרו אותם בזה אחר זה. אלעד היה אותה עת מחוץ לקהיר ולא נעצר. הוא לא מיהר להסתלק ממצרים והתעכב לצורך מכירת מכוניתו, ורק לאחר מכן הסתלק בדרכו לגרמניה. כעבור זמן פותה אלעד להגיע ארצה, נעצר והועמד לדין. בגלל סודיות הפרשה זכה לשם הקוד "האדם השלישי". למרות שהכחיש כי הסגיר את חברי הרשת ואת מקס בנט ונידון לעשר שנות מאסר. אחרי שחרורו מהכלא יצא לארה"ב ולפני כמה שנים הסתלק לעולמו.

אסירי ה"פרשה" עברו בחקירה סדרה של עינויים קשים והשפלות במטרה להוציא מהם הודאות על מעורבותה של ישראל בפעולות החבלה. פיליפ עונה במיוחד, בגלל חומרי החבלה שהיו ברשותו ולא הועילה פציעתו הקשה. הוא וויקטור טענו בעקשנות שהם משתייכים לתא קומוניסטי והמצרים סירבו לקבל גרסה זו.

פסקי הדין היו חמורים. משה מרזוק וסמי עזר נדונו למוות. ויקטור לוי ופיליפ נתנסון נדונו למאסר עולם עם עבודת פרך. מרסל ניניו ורובי דסה נדונו ל-15 שנות מאסר. האסירים האחרים נדונו לתקופות מאסר קצרות יותר. תלייתם של מרזוק ועזר עוררה סערה בישראל שלא שככה זמן רב.


בחודש אפריל 1951 הגיע למצרים קצין המודיעין הישראלי, אברהם דר, במסווה של איש עסקים בריטי מג'יברלטר בשם ג'ון דארלינג, במטרה להקים תאים מחתרתיים קטנים של צעירים יהודיים מקומיים. הייתה כוונה להפעילם בלוחמה פסיכולוגית

פיליפ

פיליפ נתנסון, נער יפה תואר, בן לרופא שיניים יהודי וינאי שהשתקע באלכסנדריה ונישא שם, למד בנעוריו בבית ספר קתולי מאחר שאביו דגל במשמעת חמורה. אך כדי לאזן את השפעתם של הנזירים, רשמו אותו הוריו לתנועת "הצופים" שלא הייתה מחוברת לציונות. רק מאוחר יותר, כשהחל ללמוד בבית הספר היהודי, פגש שם את בן-גילו, ויקטור, ששיכנע אותו להצטרף לתנועת "החלוץ" ללא ידיעת הוריו. חניכי התנועה רקמו חלום לעלות לישראל אחרי סיום לימודיהם האקדמיים, אבל המדינה הגיעה דווקא אליהם.

בחודש אפריל 1951 הגיע למצרים קצין המודיעין הישראלי, אברהם דר, במסווה של איש עסקים בריטי מג'יברלטר בשם ג'ון דארלינג, במטרה להקים תאים מחתרתיים קטנים של צעירים יהודיים מקומיים. הייתה כוונה להפעילם בלוחמה פסיכולוגית. המטרה הייתה שכל אחד מהחברים יעבור מאוחר יותר אימונים יסודיים בארץ במסגרת צה"ל וכך יהפכו לחיילים סדירים ביחידת המודיעין לתפקידים מיוחדים 131.

על חברי הרשת נמנו מרסל ניניו שהייתה הצעירה היחידה, אלי נעים, מאיר מיוחס, מאיר זעפרן. הייתה סמי זר, ד"ר משה מרזוק, ויקטור לוי ורובי דסה האחרון שהצטרף בהמלצת ויקטור לוי. והיה גם פיליפ נתנסון, שזכה לכינוי "הנרי". אברהם דר: "הוא היה בעל מוח חריף, נועז ואמיץ, אבל התכונה הבולטת שלו הייתה השתיקה".

לימים גילה פיליפ בחצי פה: "ויקטור סיפר לי על הרעיון ואני נדלקתי מיד והשבתי בחיוב. הסכמתי גם שבביתי ייבנה בהיחבא ה'סליק' של התא".

ויקטור היה הראשון שיצא לישראל באוניית עולים שהגיעה לישראל ממרסי אחרי מסע תלאות. ברמלה הוא פגש את אברהם דר ואת מפקד היחידה, סגן אלוף מוטקה בן צור, שבאו לעקוב מקרוב אחר לימודי החבלה.

פיליפ בן ה-20 היה אחרון המתאמנים בארץ בחבלה ובצילום מודיעיני סמוי. פיליפ לא שלט אז בשפה העברית כמו חבריו האחרים, ובאחד הימים הייתה תקרית לא נעימה כאשר נסע בנגב בחברת נהג צבאי לבוש מדי צה"ל בלי שידע מילה בעברית.

מדריך החבלה שלו, נתן רהב: "פיליפ הצטיין בלימוד החבלה וחזר למצרים מלא ביטחון ביכולתו. למרבה האירוניה, הבן שלי היה כעבור 20 שנה מדריך החבלה בצה"ל של בנו אריאל".

הצטיינות זו לא תועיל לפיליפ בשעת המבחן הגורלית ששינתה את חייו.

תאריך:  09/05/2010   |   עודכן:  09/05/2010
אריה אבנרי

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
האיש שלא הפסיק לשתוק
הודעות  [ 8 ] מוצגות  [ 8 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
ע. בן-יוסף
9/05/10 17:46
 
אזרח ותיק
9/05/10 20:59
2
א. לאופר
9/05/10 18:26
 
קורא
9/05/10 20:31
3
ירמיהו ד
9/05/10 20:45
4
עין צופיה
9/05/10 22:15
5
שומר חוק
9/05/10 22:17
6
מישל
25/05/10 01:15

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

התפתחויות נוספות
חשיפה ב-Nfc. כעשרה ימים לפני שנפטר התלונן ראש אמ"ן לשעבר, בנימין גיבלי (89), על תקיפה מצד רעייתו, אלישבע גיבלי. מידע זה ידוע מספר ימים לכמה כלי תקשורת, אך אלה נמנעו - מסיבות שונות - מלפרסמו.
20/08/2008  |  יואב יצחק  |  מאמרים

פורומים
היסטוריה
מדיני/פוליטי
צבא וביטחון
כתבות מקודמות
אמריקן קומפורט
אל תתפשרו על כורסאות טלוויזיה
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט