הפרדת רשויות יהודית

ידוע המעשה באותו גוי שביקש להתגייר כשהוא עומד על רגל אחת, נדחה בידי שמאי והתקבל בידי הלל, שאמר לו: "דְעָלָך סני, לחברך לא תעביד; ואידך פירושא היא, זיל גמור" - מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך; השאר הוא הפירוש, צא ולמד. הרבה פחות ידוע הסיפור הבא שמביאה הגמרא (מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א'):

"מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר 'ואלה הבגדים אשר יעשו: חושן ואפוד'. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נוכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על-מנת שתשימני כהן גדול. דחפו [שמאי] באַמָת הבניין שבידו.

"בא לפני הלל. גייריה [גייר אותו הלל על-מנת שימונה לכהן גדול]. אמר לו [הלל]: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות [=דיני כהונה]. הלך וקרא. כיוון שהגיע [לפסוק שבפרשת השבוע] 'והזר הקרֵב יומת', אמר ליה [הגר להלל]: מקרא זה, על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

"נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו 'בנים למקום' ומתוך אהבה שאהב אותם קרא להם 'בני בכורי ישראל', כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת' - גר הַקַל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה [שאינו יכול לשרת במקדש]".

ר' ברוך אפשטיין, בעל "תורה תמימה", מעיר מדוע נקט הלל דווקא את הדוגמה של דוד המלך. הרי דוד עצמו היה בן גרים - כפי שנקרא בעוד ימים אחדים במגילת רות, על היותו צאצא של רות המואבייה. והנה, למרות שגרים חביבים על הקדוש ברוך הוא, ולמרות שדוד היה מלך - גם הוא יתחייב מיתה אם יבקש לעבוד במקדש.

פסוק זה קובע עיקרון המקובל מאוד במשטרים מודרניים, אך היה רחוק מלהיות מקובל במשטרים בזמן התורה: הפרדת רשויות. במשטר היהודי התורני קיימות שלוש רשויות, אם כי הן אינן זהות לאלו המוכרות לנו כיום. בעוד אנו מדברים על הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, במשטר היהודי יש רשות מחוקקת ושופטת (הסנהדרין), רשות מבצעת (המלך) ורשות המשרתת בקודש (הכהנים והלוויים).

הפרדה זו התקיימה בדרך כלל בקפידה, וכאשר נעשה ניסיון לפגוע בה - התוצאות היו קשות. כאשר מרד ירבעם בן נבט במלכותו של רחבעם בן שלמה, הוא חשש שעשרת השבטים שהלכו עימו יעלו לרגל לירושלים, וכך ישובו לרחבעם. לכן הציב עגלי זהב בדן ובבית אל, ומינה שם כהנים שלא משבט לוי - שנותר נאמן לבית דוד ולמקדש שבירושלים. כידוע, הפילוג הסתיים בצורה קשה ביותר, כאשר ממלכת ישראל חרבה ועשרת השבטים אבדו.

דוגמה בולטת במישור האישי אנו מוצאים בסיפורו של עוזיהו מלך יהודה. בספר מלכים מסופר שהוא חלה בצרעת והוחזק בבידוד עד יום מותו, ואילו דווקא בספר דברי הימים - הכרוניקה הרשמית-למחצה של מלכות יהודה - מובא הסיפור במלואו. וכך אנו קוראים (דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוקים ט"ז-כ'):

"וכחזקתו גבה ליבו עד להשחית וימעל בה' אלוקיו, ויבוא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת. ויבוא אחריו עזריהו הכהן ועימו כהנים לה' שמונים בני חיל. ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו: לא לך עוזיהו להקטיר לה', כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר, צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלוקים. ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטורת. ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים והנה הוא מצורע במצחו, ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נִגעו ה'".

היו גם מצבים הפוכים, בהם כהנים ביקשו לשמש כמלכים. כך היה בימי בית חשמונאי, והרמב"ן אומר שהיה זה חטא חמור מצידם. בצוואת יעקב לבניו נקבע ששבט יהודה הוא שימלוך ו"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" - כלומר: אסור שיהיה מלך משום שבט אחר מהרגע בו הגיעה המלכות ליהודה בזמן דוד. וממשיך הרמב"ן:

"וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם - נשתכחו התורה והמצוות מישראל. ואף על-פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבע[ת] בני חשמונאי הזקן [מתתיהו] החסידים המולכים [יהודה, אלעזר, יונתן ושמעון] זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם נפלו בידי אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא [כל האומר שמוצאו מבית חשמונאי] - עבדא הוא', שכולם נכרתו בעוון הזה".

מה הסיבה להקפדה החמורה הזו? נכון, שלטון צריך להיות מסודר. נכון, ה' ציווה במפורש מי ישרתו בקודש ומי ימלוך ומי ישפוט ויפסוק. ובכל זאת - עונש מיתה ועבדות-נצח על פגיעה בסדרי השלטון?

דומה שהתשובה מצויה בארבע מילים בסיפורו של עוזיהו. ראו כיצד מתאר רושם התולדות את מניעו של עוזיהו: "גבה ליבו עד להשחית". הוא לא רצה את בגדי הפאר של הכהן הגדול, כמו אותו גוי שבא להלל. הוא לא חשב שיוכל להתקרב כך אל ה', כפי שטעו לחשוב נדב ואביהוא. הוא פעל מתוך גובה לב.

מי שמצוי בצמרת, מי שאוחז בשררה, מי שהגיע לעמדת שלטון - הוא החשוף ביותר לגאווה. הדברים מובנים מאליהם ואף מוכרים לנו מחיי היום-יום. באה התורה ומציבה גבולות: עם כל הכבוד למלכותך, לכהונתך או לתורתך - אתה תישאר במסגרת מלכותך, כהונתך או תורתך.

אין זו רק שאלה של מניעת דיקטטורה, המאופיינת בריכוז-יתר של סמכויות וכוחות בידי רשות אחת, קבוצה אחת או אפילו אדם אחד. זוהי גם ובעיקר שאלה של הכרת השליט והמנהיג במגבלות כוחו, בכך שעליו להתחלק בנטל ובסמכויות ובאחריות עם אחרים, ומעל הכל - בהכרה בכך שיש מלך עליון, אליו כפופים אפילו המלך, הכהן הגדול ונשיא הסנהדרין.