הנסיגה המלאה מעזה לא הספיקה להם, לאנשי השמאל בתוכנו. לא די להם במעשה העקירה המכאיב שבוצע בלמעלה מ-8,000 מתיישבים יהודיים. הם ממשיכים להצדיק עד תום את האויב. לתמוך בכל דרישותיו שאין להן סוף.
בטרם נסיגה מעזה אפילו הם, השמאלנים שלנו אמרו, כי אם תתחדש המיתקפה על ישובינו לאחר השלמת הפינוי, יהיה צידוק מלא לצה"ל להכות את הטרוריסטים ולהשיב מלחמה שערה בתוככי הרצועה. עברו כבר כמעט שש שנים מאז הנסיגה והעקירה, שבמהלכם אכן הונחתה על עזה "
עופרת יצוקה" - והלקח לא נלמד. אנשי הטרור בשלהם. גם אנשי השמאל שלנו בשלהם. ישראל היא המואשמת במצור, בהתעמרות, בפלישות, בהתקפות.
העזתים קיבלו לידם את כל השטח. הם לא הקימו בו אפילו יישוב חדש אחד במקום היישובים הפורחים שלנו, שאינם עוד. הם לא התמסרו לבניית השלום. עזה היא מיתחם חמאסי, שצובר נשק ומעצים שנאה. כל יעודו הוא לאיים על ישראל ולהציק לישובי העוטף. והשמאל שלנו? - הוא מצדיק מי באופן ישיר וגלוי ומי בעקיפין, את הביקורת העולמית הקשה על ישראל, שאף החריפה מאז הנסיגה.
מקרה עזה הוא רק ממהלכי העבר שאנשי השמאל שלנו - גם אלה המוסיפים לעצמם את התואר המפתה "לאומיים" (חבורת אלדד יניב הריקנית) - לא לומדים את לקחיהם. האצבע המאשימה ממשיכה להיות מכוונת אל הבית פנימה, לעבר הממשלה, לעבר מאות אלפי ה
מתנחלים ביו"ש ובגולן, לעבר כל מי שאינו מאמין בתכליתם של ויתורים חד-צדדיים מצידנו.
מהלכי העבר הם גם הסכמי השלום עם מצרים וירדן. למען הניירות החתומים עשתה ישראל ויתורים מרחיקי לכת, שהעיקרי בהם - מסרה את כל חצי האי סיני, שטח אסטרטגי חשוב מאין כמוהו למניעת הסכנה מדרום. בתמורה קיבלנו שלום צונן עד מקפיא. נכון, אין - בינתיים - מצב לוחמה, הגבולות שקטים יחסית, חסכנו מעצמנו חללים וקורבנות, אבל דומה כי מדובר בעניין של זמן עד שהמתיחות שוב תגאה לכלל סכנת התלקחות.
מצרים וירדן הן אלופות ההסתה האנטישמית נגד העם היהודי. חוגי האינטליגנציה שם הם המובילים בהחרמת ישראל וישראלים. הם המפיצים בכלי התקשורת ארס אנטישמי שרק מגביר את השנאה היוקדת ממילא למדינה היהודית. מתי תתורגם תעמולה ארסית זו למעשים מסוכנים - זוהי רק שאלה של זמן.
מהלך מן העבר הוא גם הנסיגה המלאה מדרום לבנון לפני עשור שנים. במקום הפיכת הדרום הלבנוני לחבל ארץ של רוגע ושלווה, הוא נהפך ל"חיזבאללה-לנד", לאזור השורץ מחבלים ונשקים, טילים ומחפורים, שמנהיגים אותו אנשי דת קיצוניים ומסיתים מסוגו של נסראללה, הנתמכים בכל בידי אירן ושליטה ההיטלריסטי.
הנסיגה הזאת בשנת 2000, כמו כל נסיגה או ויתורים ישראלים אחרים - משמעם בעיני הערבים הוא רק אחד: גילוי של חולשה, שיש לנצל אותו עד תום, כלומר הזמנה להכביד עוד יותר את ידם ולשחרר עוד יותר חרצובות לשונם כלפי ישראל, ולהכין את הקרקע למערכה הבאה. שהרי אצל הערבים מחוות הן סימן לחולשה, וחולשה יש לנצל כדי להקצין עמדות עוד יותר.
ה"עליהום" הגובר בתוכנו על מאות אלפי המתנחלים, ההפגנות - הפאטטיות, יש לציין, במיעוט משתתפיהן, אך הזוכות לכיסוי נרחב בתקשורת - נגד ההתנחלות, הסיסמה השקרית "ציונים לא מתנחלים", ההשתתפות של ישראלים יפי-נפש בהפגנות בנעלין ובמזרח ירושלים ובהתגרויות בחיילי מג"ב וצה"ל, הנפת הדגלים הפלשתינים בתהלוכות בכפרים הערביים בישראל, כל אלה רק גורמים לראשי הרשות הפלשתינית להכביד סרבנותם ולהעלות את רף הדרישות.
אבו-מאזן וחבר מרעיו מתנהגים בימים אלה כאילו הם אדוני האזור. כאילו הם הגורם החזק, בעל הדרישות הבלתי מתפשרות, והצודקות, תוך שהם מזהים חולשת רוח אמיתית בצד הישראלי, עייפות ונכונות ללכת עד קצה הוויתורים. הם בצדק יכולים להיאחז באחד, הסופר א. ב. יהושע, שבמאמר תבוסתני ב
ידיעות אחרונות הצדיק עד תום את הדרישה לנסיגה מוחלטת לקווי 67, שאם לא כן תוכשר הקרקע למלחמה הבאה. ומי יהיה אשם בה? - כמובן-ישראל. כך בלי בושה פוסק הסופר הזה, וחובר בכך לסופרים מן הצד השני של הגבול. הללו חושבים בדיוק כמוהו.
כל התנהגות הרשות הפלשתינית בעת שה"מתווך" האמריקני סובב באזור עומדת בסתירה לאווירת איפוק, מתינות ורצון טוב, הנדרשת לקדם תהליך שלום עם ויתורים הדדייים ועם פשרות משני הצדדים. ההכרזות המתלהמות, דברי ההסתה האנטישמיים, הקריאה לחרם על מוצרי ההתנחלות, הדרישה ל"יודנריין" ביו"ש (כפי שהשלימה עם כך ישראל עצמה בנסיגה החד-צדדית מחבל עזה), ההפגנות האלימות, הירי בלילות על עוברי אורח - כל אלה מביאים למסקנה אחת. בעתיד הקרוב אין כל סיכוי לתהליך שלום אמיתי, בוודאי לא כאשר אין רצון כן לשלום אמיתי בצד הפלשתיני.
על הממשלה והעומד בראשה להבהיר זאת הבהר היטב לבן שיחם האמריקני, בדמותו של השליח החייכן ג'ורג' מיטשל. אם עדיין לא הפנים והבין בעצמו, אם שולחו הנשיא אובמה עודנו מיתמם בכך שיש ללחוץ רק על נתניהו, יש להבהיר להם הבהר היטב, כי הגם שישראל מוכנה למען שלום אמת שכרוך בוויתורים כואבים, טרם הגיעה השעה לכך.
אחרי הניסיון המר עם מצרים וירדן, אחרי הניסיון הקשה עם עזה ולבנון - צברנו לקחים ברורים. אין עוד תכלית לוויתורים חד-צדדיים ולמחוות מצידנו. שלום אמיתי אינם מביאים, אבל סכנה לקיומנו מקרבים גם מקרבים.
ואכן כן, מר א. ב. יהושע: הניסיון מלמד שגם אם נלך לקראת כל המהלכים החד-צדדיים שאתה ברוב נדיבותך מציע, לא תבוא רגיעה לא לך בחיפה ולא לי ברמת-גן. מדינה פלשתינית בקווי 67 היא מתכון לתוהו-ובוהו מזרח-תיכוני, עד כדי איום קיומי למדינתנו המצומקת. מאמריך הפייסניים-חנפים, הקוראים לוויתור עד תום מצידנו, המאשימים אותנו, במין הלקאה עצמית שאינה במקומה, בהתרחשויות הקשות העתידיות - הם בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.
גם ברמאללה וגם בעזה, גם בביירות וגם בדמשק קוראים את מאמריך ומחשבותיך. מתעודדים מהם יותר ממאמריהם המגוייסים של הפובליציסטים מהארץ. שואבים מדבריך שלך עידוד להמשך הלחץ, להמשך ההתנכלויות לנו, תוך ניצול מחדלנו ההסברתי. הגיע הזמן שגם אתה, הסופר והפובליציסט היהודי, תסיק מסקנות מלקחיהם המר של מהלכי העבר שביצעה ישראל למען השלום והשקט.
