פרשת נשא היא פרשת המעבר בין הפרשות העוסקות בסידור הקודש הפנימי של עם ישראל (כפי שפורט באריכות בכל ספר ויקרא) לבין התנהלותו של עם ישראל במדבר, כפי שיפורט להלן בספר במדבר. העניין הכמעט אחרון לפני חנוכת המשכן הוא עניין הנזיר.
המונח נזיר מתחבר לנו מיד עם הפירוש הנוצרי של המילה, אנשים תמהוניים, המתבודדים במנזרים, בדרך-כלל מחוץ לאזור מיושב. כשהם עוסקים כל היום בכתבי הקודש. כמובן שיש רק דמיון קל בין פירוש זה למילה נזיר, לבין מה שהתכוונה אליו התורה.
מבחינת התורה, נזיר הוא אדם שקיבל עליו להיות נזיר. בקבלתו נאסר עליו לשתות יין או לאכול כל סוג של ענבים, הוא מוזהר שלא להיטמא למתים ונאסר עליו להסתפר בכל משך ימי נזירותו. תקופת הנזירות היא כפי הזמן אותו נדר הנזיר, אך מכל מקום היא לא תהיה פחותה משלושים יום רצופים. במידה שנטמא הנזיר למת במשך זמן נזירותו, הרי הוא צריך להיטהר ואחרי טהרתו להתחיל את זמן הנזירות מחדש. בתום יום נזירותו בא הנזיר אל בית המקדש, מגלח את כל שערות גופו ומקריב שלושה קרבנות שונים.
האדם הנודר נזירות, בעצם מוסיף על עצמו איסורים נוספים שאינו מחויב בהם - האם תופעה זו הינה חיובית או שלילית? מלשון התורה ניתן לומר כי יש כאן מעלה: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיי". האדם הנוזר הוא מופלא משאר הציבור, הוא במדרגה גבוהה יותר. אבל מאידך-גיסא, בסוף תקופת נזירותו צריך להביא הנזיר קרבן חטאת: "וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיי כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת...". אם הנזיר נדרש להביא קרבן חטאת, סימן שבמעשיו יש אספקט שלילי.
הרמב"ם בסוף הלכות נזירות מחלק בין שני סוגי נזירות: "הָאוֹמֵר 'הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ' אוֹ 'אִם לֹא אֶעֱשֶׂה', וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה - הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּנְזִירוּת כָּזוֹ מִנִּדְרֵי רְשָׁעִים הִיא. אֲבָל הַנּוֹדֵר לַיי דֶּרֶךְ קְדֻשָּׁה - הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח..." - כלומר, הנזירות עצמה, הוספת חובות נוספות על מה שמצווה בהן האדם, איננה תלויה רק בהשלמת החובות שקיבל על עצמו, אלא גם בסיבה שהביאה אותו לנדור נזירות.
בתלמוד ובמפרשים מובאות מספר סיבות המצדיקות נזירות: "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". וכן במעשה של שמעון הצדיק, שם נדר נער "יפה עיניים וטוב רואי שקווצתיו סדורות לו תלתלים" נזירות והיה מוכן לגלח את כל שערותיו, כדי לא ליפול בגאווה וביצר הרע. ותגובתו של שמעון הצדיק הייתה שנישקו על ראשו ואמר לו: כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. הנזירות שבאה כדי להרחיק את האדם מן העבירה, או כרצון להוספת קודש היא הנזירות הראויה. אבל נזירות שנעשתה שלא מתוך שיקול דעת אלא כהבלחה רגעית, שאחריה מצטער האדם על החלטתו, היא נזירות פסולה, ממנה יש להימנע.
בניגוד לנצרות, בה הנזיר מבדיל את עצמו ומרחיק את עצמו מהחברה בהתבודדות בהרים או במדבר, הנזיר ביהדות, הוא אומנם מתבודד אבל הוא נשאר בתוך החברה. הוא יכול להקים משפחה ולהמשיך את שגרת חייו כמעט כרגיל. אלא שיש לו רצון להוסיף חיבור נוסף אל הקודש. חיבור זה, על-פי רוב, איננו לכל חייו, אלא רק לתקופה קצרה, תקופה בה יתעלה הנוזר, ואת התעלות זו יפיץ לבני משפחתו ולסביבתו הקרובה. ברצון זה בעצם מנסה הנזיר להתקרב לדרגת הכהן. הכהן הוא מי שנפגש עם הקודש בבית המקדש שבועיים בשנה, וכשהוא חוזר לביתו הוא מפיץ את ההשגות אליהן הגיע בין שכניו ואנשי עירו.
בניגוד לנזיר, קדושתו של הכהן היא קבועה, היא איננה מתווספת אליו מרצונו, אלא היא טבועה בו משעת לידתו. במובן זה הכהן גדול מהנזיר, ולכן מיד בסיום עניין הנזיר, מדברת התורה על ברכת הכהנים. התורה מצווה כי דווקא הכהנים יברכו את עם ישראל ולא הנזירים. שני נושאים אלו הם שמסיימים את ענייני המשכן, באים להראות כי קדושה שבאה מאת הקב"ה היא במעלה גבוהה יותר מאשר קדושה הבאה מידי האדם עצמו. הדרך אל הקודש נובעת מאת הקב"ה ועל-ידי הדרכותיו, ולא מתוך השגות בני אדם, יהיו גבוהות וטהורות ככל שיהיו.
