בהפקה מרתקת העלה השבוע החוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב את מחזהו הנודע של ברטולט ברכט "תופים בלילה". המחזה עובד והותאם על-ידי הבמאי עירא אבנרי. התרגום לעברית נעשה בידי תום לוי. נתנו ידם לדרמטורגיה ליאור ורוצ'לבסקי, לעיצוב תפאורה ותאורה דינה קונסון, לעיצוב תלבושות אפרת ערבות, והעיבודים המוסיקליים הם פרי עבודתו של אהוד וייסבורד. קצר המצע למנות כל שמות אלה שתרמו תרומה חשובה להצגה שהובאה לציבור באולם שוטלנדר.
"תופים בלילה" הוא מחזהו השני שכתב הדרמטורג והמשורר, איש היצרים הנודע ברכט, על תוצאות מלחמת העולם הראשונה מבחינת האדם הקטן. המחזה הוצג בפעם הראשונה בשנת 1922 במינכן והקנה ליוצרו את פרס קלייסט שזיכה אותו בהכרה ובהוקרה. ממרחק השנים מסתבר כי זהו מחזה שיש בו מידה גדושה של בוסר במקביל לאותם ניצוצות מבריקים של ברכט, שבמרוצת השנים הפכו לשוט לשונו האירונית. בכדי להתגבר על חולשות המחזה ועל הבמה הארוכה כרכבת צריך היה במאי שיש בו נועזות בצד היכולת לתרגם את הטקסט להצגה שחדותה אינה מרפה מהצופים. זה נמצא בדמותו של הבמאי הצעיר עירא אבנרי וזו כבר איננה עבודת הבימוי הראשונה שלו.
מחזותיו של ברכט שייכים ליצירת דור הסופרים והמחזאים החדש שצמח לאחר מלחמת העולם הראשונה. היו אלה יוצרים שיצאו הלומים מהקטל של המלחמה הנוראה ההיא ואיפשרו להם לצקת את מחאותיהם בדפוסי כתיבה חדשים, הן בספרות והן בתיאטרון, וכמובן גם באמצעים אמנותיים אחרים כציור, פיסול ומוזיקה. בעוד שהספרות האמריקנית הפכה לריאליסטית ואף לא חששה מלהתחכך במציאות הרותחת כמו בז'ורנליזם, התפתחה באותה דרך במקביל גם המחזאות והגיעה לשיא ב-36' כשבניו-יורק התארגנה קבוצת אנשי תיאטרון שנודעה כ"קבוצת התיאטרון של ניו-יורק". בין המחזאים שנמנו על חברי הקבוצה נמצאו קליפורד אודטס וטנסי וויליאמס, שכתיבתם התאימה להפליא לשיטת סטניסלבסקי. שיטה זו יוצגה בקבוצה על-ידי שני המורים הנודעים לי שטרסברג וסטלה אדלר שדרכיהם נפרדו כעבור שנים אחדות.
לעומת זרם עז-ביטוי זה שסחף למעשה את עולם התיאטרון ולא רק בארצות-הברית, התפתח זרם מחזאות שונה לחלוטין באירופה שהתקשתה להתאושש מתוצאות המלחמה. זהו זרם שבמכוון הרחיק עצמו מריאליזם ודחף לעבר דרכי ביטוי חדשניות אקספרסיביות מקודמיו, והתבסס בעיקר על נימה סאטירית חריפה, ציניות ולשון בוטה כשהוא עושה שימוש בשחקנים כשופרים פלקטים לביטוי דעות מוקצנות כמעט בכל נושא חברתי. בעולם כזה אין יותר מקום לפרות קדושות.
ברכט היה מראשוני התוקעים בשופר הזה. במרוצת השנים הופיעו כותבים נוספים ברוח זו ואף כאלה שעשו צעד גדול ממנו ונפחו רוח חיים בשחקניהם, תוך שיצרו דמויות החורגות מחד-ממדיות כפי שבאו לביטוי כמעט מרגש במחזותיו של חנוך לוין. במחזה של ברכט, בו בחר עירא אבנרי - "תופים בלילה" - יש כמה וכמה סיבות המצדיקות בחירה כזו בסוף העשור הראשון של המילניום השלישי. די אם נזכיר אחת מהן: הלמות התופים. הלמות שלא השתנתה מאז אותם פחדים לגורל האדם שברכט ודומיו נתנו להם ביטוי שהיה לעתים מצמרר, מפני שהגישו אותם לקהלם כשהם קפואים, כמעט ללא אפשרות להפשירם והחיכוך בהם מרתיע. עירא אבנרי הבמאי, אולי יותר מכל הטקסט המדובר בפי שחקניו שעשו מלאכתם נאמנה ומשכנעת, ידע לעשות לאורך פרקי הדרמה שימוש חכם באותה הלמות, לעתים נשמעת כנקישת שעון לעתים כהלמות לב חרד. השילוב הזה בין הטקסט ששם ברכט בפי השופרים האלה שלו המתרוצצים על הבמה לבין הלמות התופים, סייע להדגיש בדרך מעודנת של הבמאי את המסרים הכמעט מגושמים של ברכט.
עדיין אין זה ברכט במיטבו. כיין השתפר יותר ויותר עם השנים ואילו נושאיו חוצים את מרחב יצירותיו מתחילה ועד לסוף דרכו. בחירת מחזה כזה גם איפשרה לבמאי הצעיר למצוא פתרונות לבמה הארוכה כשהוא מנדיד את המיקוד של הסצנות לכאן ולכאן שחיוניות זרימת ההצגה לא תיפגע. העזתו גוברת לעתים כמעט עד לסף אובדן שליטה כאשר הוא מציב שחקן בצד אחד של הבמה ואחר בצדה השני, ובכל זאת עין הצופה אינה מתייגעת מהשיטוט בין שתי הדמויות. שליטה זו בתורת העמדה מוכיחה כי מדובר בבמאי שאינו חושש להתמודד עם קשיים תוך מציאת פתרונות מקוריים ומעניינים.
השימוש הוויזואלי בהצבתו של קיר ארוך הנראה יותר כחומה מפרידה והוא ממלא את הבמה מקצה לקצה, אם תרצו - כמעט מזכיר עיר מסוימת שלמרות שאיננה ניתנת לחלוקה היא בכל זאת מחולקת, איננו מייגע. השימוש בציורי-קיר, כשינוי תפאורה ועד להנחיות לקהל לדעת להפריד בין חמשת פרקי המחזה, לא מאבדים מהצלחת התפאורן להתגבר על המכשלות של הבמה. השיא הוא בתחילת הסצנה החמישית, כאשר כמעט שליש מאותה חומה נגרר לאחור כאילו עולם שלם המתין לכולנו כל אותו זמן מבלי שנדע את סודותיו. גם לא עכשיו, כשהעלילה על חייל צעיר שנחשב כמת והוא חוזר לפתע חי לאחר שנות היעדרות, מפרה בבת אחת את מה שלכאורה נראה כאיזון של עולם צבוע. החייל המנסה לקשור את עברו עם ההווה מגלה כי אהובתו הרתה למתעשר מפרי המלחמה הארורה, בעוד הוא עצמו משתייך לברית קומוניסטית השואפת לשנות סדרי עולם מושחת ורקוב עד להתפוררות.
מי שסבור כי שימוש באקספרסיוניזם כאחד מיסודות כתיבתו של ברכט לא יחזיק מעמד גם כעבור שנים כה רבות, טעה. השורה המסכמת של מלחמות נשארה כשהיתה. כולם משלמים את מחירה האיום. גם אלה שלכאורה מזלם שפר והם עדיין בין החיים - אוי לאותם חיים כאשר כל אחד אי בודד לעצמו, כל אחד נואש בפינתו ואין טעם לא במה שהיה, לא במה שקיים ואולי אף לא במה שיהיה. זהו מצב המבטא את תמצית הייאוש. אז מה חדש?
השחקנים התמודדו ועשו כמיטבם להתגבר על היותם יצוקים כמריונטות ברכטיות, וכל אחד בדרכו וכמידת כישרונו תרם את חלקו לקרב אותנו אליהם, המשמשים מראה המשקפת מבלי להזדקק לעיוותים את בבואת כולנו כמות שהיא ואינה קלה לצפייה. הדרמות האישיות הקטנות מצטרפות לדרמה של כולנו וגם במחזה מוקדם זה מוכיח ברכט מה הן כוונותיו האמיתיות בכתיבה שונה משל אחרים. דרכו נהייתה לזרם חשוב ביצירה התיאטרלית. סיוע של ממש וחשוב להצגה הגיש המתרגם תום לוי. בהיר ולעניין. לסיכום ייאמר כי יהיה זה מעניין לעקוב אחר יצירתו של הבמאי עירא אבנרי שיש לו מה לומר ואחרי פעילותו של החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
