הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   מדיני/פוליטי 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
מגורים ליד רשתות מזון מהיר לא בריאים
11/09/2017   |   יפעת גדות
 
 
 
העם לא זז ימינה
11/09/2017   |   רון בריימן
 
 
 
הארנבת היא אני
11/09/2017   |   ציפי לידר
 
 
 
האחריות המוסרית של ראש ממשלה מכהן
11/09/2017   |   חיים שטנגר
 
 
 
חומה נגד סמים? ממש לא
11/09/2017   |   אריאל י' לוין
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו
[צילום: AP]

בשלהי ספטמבר 2000 נמצאה לערפאת העילה: דעת הקהל בישראל סערה בשל הצעת ברק בקמפ-דיוויד למסור את הר הבית, ויו"ר האופוזיציה אריאל שרון ביקר בהר הבית, כצעד הצהרתי. ערפאת הציג את הביקור כחילול קודשי האיסלאם ואת גל האלימות הפלשתינית שלאחריו - כתוצאת ההתגרות של שרון.

"אינתיפאדת אל-אקצה" הייתה מהלך מחושב של ערפאת בעקבות המהלך המחושב לא-פחות של קמפ-דיוויד "סינדרום אוסלו" חלק שלושה-עשר

▪  ▪  ▪
הבחירות נערכו בחודש מאי 1999. אהוד ברק, יושב-ראש מפלגת העבודה, הביס את נתניהו ברוב של 56 מול 44 אחוזים. בין המצביעים היהודים הפער היה שלושה אחוזים לטובת ברק. ראש הממשלה החדש הזדרז להחיות את מדיניות ממשלת העבודה-מרצ של 1996-92.

בראשית שנת 2000 הוא החל לפעול להשגת הסדר קבע עם ערפאת, שיוביל את תהליך אוסלו אל שיאו. הוא ניסה לגייס את ממשל קלינטון לתת את חסותו למו"מ. ערפאת סירב. הוא העדיף שישראל תמשיך לסגת בהדרגה, עקב בצד אגודל, בלא תמורה פלשתינית. גם קלינטון היסס תחילה, מפני שהבחין ביחסו הקר של ערפאת לרעיון, ולא חפץ להיכנס לתהליך שתוצאתו החיובית - כלומר הגעה להסכם חתום - לא הייתה מובטחת. אולם כיוון שהתקרב לקו הסיום של כהונתו, וראה בהסכם כגון זה גולת כותרת פוטנציאלית להישגי מדיניות-החוץ שלו, הסכים לבסוף לארח בקמפ-דיוויד פסגה של ערפאת וברק שתדון בהסדר הקבע.

בשיחות, שנערכו בחודש יולי 2000, הציע ברק ויתורים טריטוריאליים גדולים בהרבה מאלו שסברו הפרשנים כי ממשלה ישראלית כלשהי תעלה בדעתה; וחשוב מכך, גדולים בהרבה ממה שכמעט כל המומחים לביטחון ראו כוויתור המרבי שישראל יכולה להרשות לעצמה לעשות מבלי לסכן את ביטחונה. לפי דניס רוס, השליח המיוחד של ממשל קלינטון למזרח התיכון ומשתתף בכיר בשיחות קמפ-דיוויד, ברק היה מוכן להעביר לריבונות פלשתינית כ-91 אחוזים משטח יהודה ושומרון, ואת כל רצועת עזה. תשעת האחוזים הנותרים כללו פס צר בבקעת הירדן, ואזורים נוספים שהעבודה והליכוד החשיבו מאז ומתמיד כחיוניים במיוחד לשרידותה של ישראל. תמורת הישארותה של ישראל באותם אחוזים בודדים משטחי יהודה ושומרון, הציע ברק למסור לפלשתינים שטחים בתוך הקו הירוק. עוד הציעה ישראל לוותר על חלקים בירושלים, ואף להתפשר על ריבונותה בעיר העתיקה, ובכלל זה בהר הבית.

הפעלת מינונים שונים של לחץ מדיני וטרור

הפסגה ארכה שבועיים. למרות ממדי הנכונות הישראלית לוויתורים ולמרות הלחץ הכבד שהפעיל הנשיא קלינטון, דחה ערפאת את ההצעות הישראליות. הוא אפילו לא מסר הצעה נגדית בסוגיה הטריטוריאלית.

ערפאת גם דרש בפסגה שישראל תעניק לפלשתינים את מה שמכונה זכות השיבה, קרי זכותם, לדעתו, של הפליטים הפלשתינים ממלחמת העצמאות, וצאצאיהם בכל הדורות, להגר לא רק למדינה הפלשתינית הנולדת אלא גם "לשוב" ל"בתיהם" בשטחי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הפלשתינים, העולם הערבי ותומכיהם בעולם תובעים "זכות" זו כבר עשרות שנים, וכראיה הם מציגים את החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, שהתקבלה בדצמבר 1948. בסעיף 11 שלה קובעת ההחלטה כי "פליטים שרצונם לחזור לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת". עם זאת, החלטה 194 עוסקת ברוב סעיפיה בייסוד ועדת פיוס, בסדרי פעולתה, וב"הקמת קשר קבוע בין הצדדים עצמם לוועדת הפיוס בהקדם האפשרי... כדי להגיע להסכם במו"מ וליישוב סופי של כל הסוגיות שבמחלוקת".

עניין שיבת הפליטים מוזכר בהקשר של הצורך להגיע להסכמים נרחבים יותר. זאת ועוד, אותו סעיף 11 העוסק בשיבה מציע לה גם חלופה בדמות יישובם של הפליטים מחדש ופיצוייָם הכספי. נוסף על כל אלה, כיוון שההחלטה התקבלה בעצרת הכללית, כוחה יפה כהמלצה, לא כדרישה, והיא אינה יכולה לשמש בסיס משפטי ל"זכות השיבה". ולבסוף, כל מדינות ערב הצביעו נגד החלטה 194, מפני שקריאתה לפיוס כמוה כהכרה בישראל. תומכיה של "זכות השיבה" תובעים אפוא "זכות" שלא רק שאינה מבוססת על המסמך שהם מצטטים, ולא רק שהיא מתייחסת לסעיף יחיד שאינו עומד בזכות עצמו, אלא גם, בכל מקרה, כלולה במסמך שהערבים כולם דחו.

כניסתם של מיליוני ערבים לישראל תשנה כמובן לחלוטין את המבנה הדמוגרפי במדינה, והיא, למעשה, נוסחה לפירוקה של ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי וכמדינה המממשת את זכות ההגדרה העצמית הלאומית היהודית.

הפלשתינים העלו את סוגיית "זכות השיבה" לאורך כל שנות אוסלו, אך בני שיחם הישראלים, נאמנים לשיטתם לתפוס את המציאות כפי שהיו רוצים שתהיה, בחרו לפטור את הסוגייה בזלזול. הם רצו להאמין שזו רק עמדת פתיחה שערפאת ייסוג ממנה לאחר שישראל תפגין, על-ידי ויתורים מספקים, את יושרה, את רצונה הטוב ואת להיטותה לשלום. ההנהגה הפלשתינית הראתה את מחויבותה ל"זכות השיבה" לא רק במילים, אלא גם במעשים. מיום הקמתה של הרשות הפלשתינית היא לא נקפה אצבע לשיפור הדיור במחנות הפליטים שעברו לשליטתה, אף שקיבלה מימון נדיב מהמדינות התורמות, ככל הנראה מפני שרצתה לשמר את מעמדם של הפליטים כתושבי מחנות זמניים, צפופים ורעועים, המחכים "לשוב" לבתיהם בישראל. אולם גם עובדה זו לא חדרה מעבר למעטה האטום של החשיבה המשאלתית הישראלית.

בקמפ-דיוויד הוּכחה הטעות הישראלית מיד. התביעה הפלשתינית ל"זכות השיבה" נותרה במלוא תוקפה. קדושתה, כביכול, של "זכות השיבה" גם מילאה תפקיד מרכזי בהתנהלותם של הפלשתינים לאחר פיצוץ פסגת קמפ-דיוויד ובשיחות טאבה שנערכו בחורף שלאחר מכן. כך למשל אמר חבר הצוות הפלשתיני בשיחות טאבה נביל שעת' שהצדדים קרובים להסכם בדבר הגבולות, אך "הסוגייה העיקרית, זכות השיבה ויישומה המעשי" נותרה בלתי פתורה.

כישלון שיחות קמפ-דיוויד היה, למעשה, ידוע מראש. ערפאת לא הסתיר את התרחיש המועדף עליו: כשישראל תמצה את יכולת הנסיגות שלה, הוא יכריז חד-צדדית על מדינה, יתרץ זאת בנוקשות הישראלית, ויזכה בהכרה ובתמיכה מצד הקהילייה הבינלאומית בלי לוותר על תביעותיו הנוספות מישראל. חודשים רבים קודם לכן החל לדבר על הכרזת עצמאות חד-צדדית. בראשית יולי 2000, לפני שיצא לקמפ-דיוויד, הוא הודיע בישיבת "הוועד המרכזי של פלשתין" כי ב-13 בספטמבר יכריז על מדינה עצמאית בכל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וישאף להשליט בהם ריבונות פלשתינית גם בפועל. הוא טען שזכותם של הפלשתינים לעשות כן אינה נתונה למשא-ומתן.

ערפאת לא יצא לקמפ-דיוויד בכוונה לשאת ולתת ברצינות עם ברק, ולא ראה את הצהרתו על הכוונה להכריז חד-צדדית על עצמאות כעמדת פתיחה בלבד. הוא ידע שברק נחוש להגיע להסכם בדבר סוף הסכסוך, ולא היה לו שום עניין לאפשר זאת, יהיו אשר יהיו הוויתורים שברק יציע לו. כפי שמציין אפרים קארש, "אילולא התעקש ברק על קץ הסכסוך הפלשתיני-ישראלי, היה ערפאת חוטף בשתי ידיו את ויתוריו, בתמורה להבטחות מעורפלות נוספות ביחס ל"שלום". אבל ערפאת לא יכול היה בשום אופן לאשר בחתימת ידו את סוף הסכסוך בדרכי שלום מבלי להשיג את חורבנה של ישראל".

אפילו שלמה בן-עמי - שר החוץ בממשלת ברק, מראשי צוות המשא-ומתן בטאבה ומאמין נלהב, עד שלב מאוחר, בכוחם של ויתורים ישראלים להשיג שלום - הודה ביוני 2001 שערפאת רק העמיד פנים שהוא מעוניין בפתרון של שתי מדינות, אך למעשה לא קיבל את הלגיטימיות של ישראל. לאחר חודשים אחדים הרחיב דברים על תובנתו החדשה: "התברר שאוסלו הייתה עבור ערפאת איזו הסוואת-ענק שמאחוריה הוא הפעיל ומפעיל לחץ מדיני וטרור במינונים שונים כדי לערער את עצם הרעיון של שתי מדינות לשני עמים".

התקשורת מדקלמת כתוכי את עלילת ערפאת

אסטרטגיית הטווח הארוך של ערפאת אומנם נותרה ללא פגע גם לאחר שדחה את הצעות ברק והתעלם מלחציו של קלינטון, אך ערפאת עצמו ניצב לאחר קמפ-דיוויד נוכח קשיים חדשים. הוא קיווה, כאמור, שיוכל להכריז חד-צדדית על מדינה, לתרץ זאת בנוקשותה של ישראל ולזכות בתמיכה בינלאומית, בפרט ממדינות אירופה ואולי גם מארה"ב, ולשמור על זכותו לתביעות טריטוריאליות נוספות מישראל. אולם הנשיא קלינטון, ובעקבותיו רוב מדינות אירופה, גרסו שישראל הלכה כברת דרך ארוכה לקראת הפלשתינים ושערפאת הוא האחראי לכישלון הפסגה. לפיכך, צעד חד-צדדי של ערפאת לא היה זוכה לתמיכתן. גם תואנותיו של ערפאת לאחר קמפ-דיוויד על כך שישראל מסרבת להכיר ב"זכות השיבה" לא נפלו על אוזניים קשובות באירופה ובאמריקה.

על-פי מגוון רחב של מקורות, בין השאר על-פי דברי חברים בממשלתו, לאחר שובו מקמפ-דיוויד מיהר ערפאת לתכנן עימותים אלימים עם הישראלים. במארס 2001 הכריז שר התקשורת הפלשתיני עימאד אל-פלוג'י בנאום בלבנון: "האינתיפאדה הזו תוכננה מראש, מרגע שהנשיא ערפאת חזר משיחות קמפ-דיוויד, שם הפך את השולחן על הנשיא קלינטון". עימותים אלה, קבע, יכללו הפגנות המוניות, כלומר מצעדים, בעיקר של נוער, אל עבר עמדות צבאיות ישראליות - ובמקביל התקפות חמושות שיערכו חברי שלל המיליציות ומנגנוני הביטחון של הרשות במסגרת ההפגנות ומחוצה להן.

מדיניות זו נועדה להשיג כמה יעדים. ערפאת קיווה שהיא תכפה על ישראל לסגת מנקודות אסטרטגיות, ואולי אף לנטוש יישובים פגיעים. הוא גם העריך שהאלימות עשויה לחלץ מישראל ויתורים נוספים. מטרת ה"הפגנות" הייתה כנראה גם לגרור את ישראל לתגובה אלימה. כיוון שבין המפגינים יהיו חמושים שישתמשו בנשקם, לצה"ל לא תהיה ברירה אלא לירות בחזרה. למראה הנפגעים הפלשתינים דעת הקהל העולמית לא תחשה, ותשיב את אהדתה הישנה לערפאת. את האהדה הזו הוא יתרגם לתמיכה בהכרזת עצמאות חד-צדדית, או לפחות למשלוח כוחות בינלאומיים לשטחים - מעשה שיקדם אף הוא את תוכניתו לסילוק הישראלים בלי הסכמים של קץ הסכסוך.

בשלהי ספטמבר 2000 נמצאה לערפאת העילה. בחודש ההוא, דעת הקהל בישראל עדיין סערה בשל הצעתו של ברק לערפאת בקמפ-דיוויד למסור לו את הר הבית. יו"ר הליכוד והאופוזיציה אריאל שרון (שהחליף את נתניהו שפרש לאחר הכישלון בבחירות 1999) החליט, כצעד הצהרתי, לבקר בהר הבית ולהפגין בכך את עמדת מפלגתו שאסור לישראל למסור אותו. ערפאת ואנשיו, לעומת זאת, הציגו את הביקור כחילול קודשי האיסלאם. את גל האלימות הפלשתינית שפרץ מיד הציגו כפרי מעלליה של ישראל, תוצאת ההתגרות של שרון.

שלא במפתיע, מרבית כלי התקשורת, בישראל ובעולם כאחד, דקלמו כתוכּיים את דברי העלילה הללו, תלו בשרון את פרץ האלימות, ואף גלשו למחוזות אבסורדיים עוד יותר: שרון, דווח, נכנס למסגדים שעל ההר, והפר את האיסור שחל זה שנים רבות על עליית ישראלים להר (לאמתו של דבר, שרון לא נכנס לא לכיפת הסלע ולא למסגד אל-אקצה; הר הבית פתוח מ-1967 לכל אדם, וישראלים, בתוכם גם פוליטיקאים, ביקרו בו מאז מעשה שִגרה; וביקורו של שרון אושר בידי ממשלת ישראל). סילופים אלו, ובראשם הייחוס של גל האלימות לביקור שרון, הוסיפו לשמש בתקשורת העולמית כנתוני רקע לאירועים, אפילו לאחר שמנהיגים פלשתינים הודו שהאלימות תוכננה מראש ושלא הביקור הוא שגרם לה.

כך למשל הכריז שר התקשורת הפלשתיני עימאד אל-פלוג'י בנאום בלבנון במארס 2001 כי "מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו הנתעב של שרון במסגד אל-אקצה טועה... האינתיפאדה תוכננה מראש". יועצו של ערפאת, מַמדוּח נוֹפַל, השמיע באותה תקופה דברים דומים. בראיון לשבועון הצרפתי "לה-נובל אובזרבטר" אמר: "ימים אחדים לפני ששרון ביקר במסגדים, כשיאסר ערפאת דרש שנתכונן לקרב, התבטאתי... נגד שימוש בנשק... ג'יבריל רג'וב... הזהיר גם הוא את ערפאת מפני הסכנה שבעימות מזוין. זה היה לשווא".

מי שעקב אחר כלי התקשורת של הרשות הפלשתינית במהלך קיץ 2000, לפני פסגת קמפ-דיוויד ובמהלכה, קל וחומר לפני ביקור שרון בהר הבית, יכול היה להתרשם מהסימנים הברורים לכך שערפאת מתכונן למלחמה. בדיווח השבועי של ארגון "מבט לתקשורת הפלשתינית" מיום 3 באוגוסט צוטטו התבטאויות של בכירים פלשתינים כי הסכם שלא יענה על כל הדרישות הפלשתיניות יהיה בגידה בעניין הלאומי. האיומים באלימות, דווח עוד, מתרבים בקצב חסר תקדים, ויוצרים אווירה של ערב מלחמה, והטלוויזיה של הרשות הפלשתינית משדרת שוב ושוב מצעדים צבאיים וקליפים של אלימות נגד חיילים ישראלים.

לא חסרו סימנים מעידים נוספים על הכנותיה של הרשות הפלשתינית למלחמה. ביולי 2000 דווח כי במשטרה הפלשתינית הוכרזה כוננות. משרד האספקה הפלשתיני הורה לקַניינים להצטייד בכמות גדולה מהרגיל של מצרכים חיוניים, ועד מהרה החל הציבור הרחב לאגור מצרכים. הכנות נעשו גם בשירותי החירום, בציפייה לנפגעי מלחמה.

גם לאחר שפרצה מלחמת הטרור בסוף ספטמבר, ומספר ההרוגים הישראלים החל לנסוק, המשיך ברק לנהל מו"מ עם הפלשתינים. הוא עשה כך גם לאחר שמפלגות פרשו מהקואליציה. בדצמבר, כשהממשלה עמדה ליפול בהצבעת אי-אמון, הוא התפטר ועמד בראש ממשלת מעבר לקראת התמודדותו בבחירות חדשות.

הנוהג בישראל הוא שממשלת מעבר אינה יוזמת צעדים מרחיקי לכת בנושאים לאומיים מרכזיים, ואינה נוקטת צעדים שיכבלו את ידיה של הממשלה הבאה. אולם ברק, כראש ממשלת מעבר, הוסיף לצעוד בנתיב קמפ-דיוויד, ובעוד האש שיורים שליחיה של הרשות הפלשתינית משתוללת ביהודה ושומרון נשא ונתן עם נציגיה של הרשות ואף הציע להם ויתורים גדולים מאלו שהציע בפסגה ביולי. על-פי דניס רוס, בחודש דצמבר, בתגובה להצעות זמניות שהציגו האמריקנים, "ממשלת ברק... הסכימה רשמית לרעיונות שמשמעותם המעשית היא חלוקת ירושלים, נסיגת צה"ל מבקעת הירדן והקמת מדינה פלשתינית בכ-97 אחוזים משטחי הגדה המערבית". ברק הסכים גם להעניק לפלשתינים ריבונות בהר הבית. אלא שערפאת דחה גם הצעות אלו. המשא-ומתן נמשך בטאבה עד שבוע לפני הבחירות. על-פי הדיווחים, ברק הציע שם ויתורים גדולים אף יותר, אך ערפאת עמד בסירובו להגיע להסכם.



סדרת המאמרים מבוססת על הגרסה המקוצרת של הספר "סינדרום אוסלו". תרגם מאנגלית צור ארליך.

ד"ר קנת לוין הוא היסטוריון ופסיכיאטר, מרצה בבי"ס לרפואה באוניברסיטת הרווארד. הוא הרבה לכתוב על הסכסוך הערבי-ישראלי, ומחבר הספר The Oslo Syndrome.

קרדיט: אתר מראה
תאריך:  26/05/2010   |   עודכן:  26/05/2010
קנת לוין

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו
הודעות  [ 2 ] מוצגות  [ 2 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
ומחריב והורס הכל
26/05/10 13:56
 
גילוי האמת הנוראה
29/05/10 16:48
פורום: מראה כתוב הודעה
+
שבץ חלובה
12/12/15 17:50
 
חיים ק
26/10/16 13:13
+
שבץ חלובה
16/05/15 13:47
 
לשבץ חלובה
22/06/15 13:09
 
שבץ חלובה
23/02/16 06:36
 
חרדי
27/03/16 04:30
 
שבץ חלובה
23/05/16 08:13
+
יסודו של דבר
22/05/16 21:07
+
טובית
24/01/16 14:30
 
מיכל מירושלים
20/04/16 10:43
+
נתנאל
20/06/15 22:45
 
צרצר
7/09/15 09:07
 
רפובליקאי דמוקרטי
2/02/16 20:43
+
שבץ חלובה
28/12/15 08:31

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
המשבר התרבותי, החברתי והערכי, שפוקד באחרונה את החברה הישראלית, מניע רבים וטובים לחפש, כפתרון, דרכים שאינן רציונאליות. לצורך כך יש מי שמתמכרים לסמים או לאלכוהול; יש מי שנוהרים אחר כתות, או שחוזרים בתשובה; ויש מי שמחליטים לרדת מן הארץ.
26/05/2010  |  ראובן לייב  |  מאמרים
להגדרות "השמאל" במדינת ישראל ישנם אבות רבים, אך לא שיערנו בנפשנו כי השמאל אפשר שיתכנה רחמנא-לצלן "שמאל לאומי". והנה זה קפצו שני "מאורות הדור", יניב והספרי, ובמחי קולמוס יצרו בן-כלאיים בשם "השמאל הלאומי".
26/05/2010  |  אהרון רול  |  מאמרים
מאז שהצטרפה מדינתנו האהובה למשפחת ה-OECD השתנו סדרי עולם ותבונה חדשה ירדה לעולם. OECD - מילת מפתח בכל אשר תפנה - בעיתון, בטלוויזיה, בעבודה ועוד מעט גם במטבח.
25/05/2010  |  עפר דרורי  |  מאמרים
אתמול (24.5) התפרסמו בעיתונים שלוש ידיעות, שהקשר הלא-סמוי ביניהן הוא קשר הסודיוּת והשקרים הנטווה סביב העניין הנדון בהן, בלוויית שטיפת-מוח אינטנסיבית לגבי נחיצותה של הסודיוּת.
25/05/2010  |  בת-שבע שפירא  |  מאמרים
גילוי נאות: אין לי דבר נגד הגברת שרה נתניהו. אשתו של ראש הממשלה פסיכולוגית במקצועה. אני לא מכיר אותה. היא אינה מכירה אותי. מעולם לא נפגשנו. אני אדחה בשאט-נפש כל ניסיון לייחס לי רדיפה אישית או אינטרס כלשהו בביקורתי עליה. זו ביקורת עניינית, לגיטימית ומוצדקת. עיניכם הקוראות ייווכחו בכך בעוד שורות אחדות ויעידו על כך עם סיום הקריאה.
25/05/2010  |  אברהם שרון  |  מאמרים

רשימות נוספות
הטרגדיה היוונית שלנו  /  מוטי היינריך
האֶמיר מתכונן לספטמבר  /  מרדכי קידר
עסקת האלף  /  ד"ר יובל ברנדשטטר



בלוגרים נוספים ברשת 
ניין אילבן
11/09/2017  |  15:37  |  מישל קישקה
הם מפחדים, גרסת 2017
11/09/2017  |  15:25  |  יוסי גורביץ
רגע לפני הטיסה לדרום אמריקה: נתניהו מסיט את האש לבית הנשיא
11/09/2017  |  14:03  |  צבי זרחיה   |   צבי זרחיה

מירב ארד
רון בריימן
אריאל י' לוין
פורומים
מדיני/פוליטי
מראה
כתבות מקודמות
צוות חדשות עולם
הביטוחים שיגנו על הכסף שלכם - המדריך למתחיל
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט