שבת שנייה אחרי מתן תורה ואנחנו נדרשים להמשיך להתעלות. במעמד הר סיני, במתן תורה, הגענו לשיא ההתעלות. כמו שמזכיר לנו משה רבנו בנאום הפרידה שלו [דברים ד']: [לה] אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. הָרְאֵתָ זה בבנין הפעיל, הראו לך. ואיך הראו - [לו] מִן-הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת-קֹלוֹ, לְיַסְּרֶךָּ; וְעַל-הָאָרֶץ, הֶרְאֲךָ אֶת-אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אחרי החוויה הזאת, רק טבעי שהתגובה להוראות הנוספות שהביא משה, הוראות שאותן לא שמעו ישירות מפי ה', הייתה נעשה ונשמע [שמות כ"ד]: [ז] וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. נעשה קודם לנשמע. לכאורה אין יותר מזה, לכאורה, חוויה כזאת אמורה להישאר חקוקה לעד בנפש החווים ושום אירוע לא יוכל לעמעם אותה. אבל זה רק לכאורה.

אמנם, במהלך החיים יכולים להיות אירועים מכוננים, חוויות המשפיעות על הנפש עד כדי שינוי יסודי בתפיסת המציאות של השותפים לחוויה, אבל במציאות, בטבע האנושי, כל חוויה אמורה להיות בת-חלוף. חוויות מתעמעמות עם הזמן, וגם אם זוכרים את העובדות - לא בהכרח מושפעים מהן בחיי היומיום. על כן, לאחר שהוא מזכיר לנו את המעמד הנשגב שהינו שותפים לו, מעמד בו הראו לנו כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. ממשיך משה רבנו ומורה לנו להמשיך לטפח את הזכרון של אותה חוויה: [לט] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. אֵין עוֹד, פירושו שאין שום מציאות מלבד מציאותו של הבורא יתברך. כי כל המציאות שאנחנו רואים וחווים, הכל מתהווה כל רגע מחדש, בדבר ה'.

והוא גם מנחה אותנו מה לעשות ובמה להתבונן כדי להגיע למודעות הזאת, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, בכל יום מחדש: [מ] וְשָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ--וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, כָּל-הַיָּמִים. הכוונה בפשטות היא שבכל מעשה שעושים, בכל מצווה, בכל מעשה טוב, נזכיר לעצמנו שעושים כי זהו רצונו של ה' יתברך. ששום דבר אינו מובן מאליו, גם לא עצם החיים ובטח לא החיים בארץ ישראל. הכל הוא תוצאה של מעשים או, חלילה, מחדלים שלנו. כי גם הקשר שלנו לארץ ישראל נובע מן העובדה שה' יתברך הוא אשר נתן לנו אותה, ובתנאים שהכתיב מראש. בלי מודעות זו - אין ולא יכול להיות לנו קיום לאורך זמן בתחומי הארץ המובטחת. ואם הזכרנו את הניב הזה, הארץ המובטחת, זהו בדיוק הרעיון, לזכור תמיד שאנחנו פה למימוש ההבטחה שנתן ה' יתברך לאבותינו.

אבל לכאורה, מה כל זה קשור לפרשת השבוע שלנו, פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ? ובכן, את הפרשה הזאת קוראים תמיד אחרי חג השבועות, היום בו הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים. לפי זה, השבת הזאת חלה בימים בהם חוויית ההתגלות עדיין רעננה וטריה בזכרוננו, ולמרות זאת אנחנו נדרשים להתחיל מיד בהתבוננות שתביא להפנמת הרעיון - וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. מכאן שיש למצוא בתוכנה של פרשת השבוע הנחיות לאותה התבוננות, ואולי אף תירגול מעשי, שיביאו אותנו למודעות הדרושה, המודעות כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים והמציאות כולה מצויה מכוחו. כדי להגיע למודעות הזאת, צריכים הרבה תירגול והתבוננות וגם אז לא בטוח שבאמת מגיעים. כי העולם מעלים בקנאות על הכוח האלקי שמהווה אותו, ומתחזה למציאות עצמאית לחלוטין, מציאות שאינה כפופה לשום כוח נעלה ממנה.

לכן, מיד בחלוף הרושם של עוצמת הגילוי, אנחנו נדרשים לנשיאת ראש, הנושא של פרשת השבוע בשבת שעברה. לא להשפיל מבט אל מול המציאות המכזבת, אלא לשאת את הראש ב-גְּאוֹן יַעֲקֹב כלפי מעלה, ולהזכיר לעצמנו את האמת שחווינו אך אתמול, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים. אבל זה לבדו אינו יכול להספיק, כי העולם ממשיך להעלים. הוא מעמיד פנים כנ"ל, וכמה כבר יכול יהודי להתנגד לפיתוייו? יש הרי שעות של חלישות הדעת, שעות שבהן גוברת סכנת הנפילה שפירושה התרחקות מאור הקדושה העליונה שחווינו במתן תורה. עמידה במקום, גם אם באיתנות מירבית, אינה יכולה להבטיח שלא ניפול. כדי למנוע נפילה, חייבים להתקדם, כל הזמן, וזהו עניינה של פרשת בהעלתך [במדבר ח']: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. את הנרות מדליקים, אז מדוע נאמר בְּהַעֲלֹתְךָ ולא בהדליקך? (רש"י) על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

רק ביחד אפשר להתעלות

דיברנו בעבר על כך שהנרות רומזים ל-נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם [משלי כ'] והעלאתם רומזת להתעלות הרוחנית הנדרשת מכל יהודי. ההתעלות הזאת מושגת על-ידי ההתבוננות על אודותיה דיברנו עד כאן, התבוננות שתכליתה היא המודעות הבלתי מעורערת, שתהא שלהבת עולה מאליה, ששום כוח לא יצליח לערער אצל יהודי את הוודאות כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין עוֹד. אהרון הכהן הוא האיש שבכוחו להדליק אצל יהודי את האש הזאת, וכמובן, כך גם ממלאי מקומו מאז ועד בכלל. בכוחו לעשות זאת כי הוא נמצא שם, במודעות הזאת, וכאיש חסד הוא אינו שומר לעצמו את המדרגה שאליה הגיע. אדרבה, הוא שמח לסייע לכל יהודי להתעלות ולהגיע למדרגתו שלו. כי אומנם כל יהודי מצווה לחתור למדרגה זו, אבל איש אינו יכול להגיע לשם בלא סיוע של מי שכבר נמצא שם.

אבל ברצון לבדו לא די, שיהודי ירצה להתעלות ויסתייע באהרון הכהן של דורו כדי להגיע למדרגה נעלית, זה לבדו אינו מספיק. במנורה יש שבעה נרות ואם נר אחד אינו דולק משום מה - זה לא רק שחסר נר אחד, אלא המצווה כולה אינה שלמה ולכן לא קיימת. קל וחומר כאשר רק נר אחד דולק. שבעת הנרות רומזים לשבע המידות בנפש האדם שהן גם שבע דרכים אפשריות בעבודת ה'. כל יהודי הוא נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם והוא נדרש לעבוד את הבורא יתברך בהתאם לנטיותיו ותוך מיצוי היכולות שבהן חנן אותו הבורא יתברך, אבל לעולם לא לבד, תמיד כחלק מן המנורה השלמה. שכן אחרת, כאמור, אין זו עבודת ה' כלל. הרעיון הזה מודגש במבנה המנורה שאינה מורכבת מחלקים אלא עשויה יחידה אחת, מִקְשָׁה זָהָב, והוא רמוז בכל הנושאים הכתובים בהמשך הפרשה, כדלקמן.

הנושא הבא בפרשה הוא הקדשת הלויים לעבודת המשכן כשליחים של כלל העם. למעשה, בכורי ישראל מכל השבטים היו אמורים לעשות עבודה זו, אבל כיוון שנכשלו בחטא העגל, עבר התפקיד ללויים שלא נכשלו באותו חטא. כעת מתמנים הלויים להיות שליחי כלל ישראל בעבודת המשכן, כי מה שחשוב זה שהעבודה של עם ישראל בעולם - תיעשה, פחות עקרוני מי יעשה אותה. אם לא הבכורים - הלויים. אחר-כך בני ישראל חוגגים את הפסח במצוות ה' יתברך, לראשונה אחרי יציאת מצרים (וגם לאחרונה עד שנכנסו לארץ המובטחת). בשלב זה מתעוררת שאלה הלכתית [פרק ט']: [ו] וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; טמא אינו יכול להשתתף בקרבן פסח כי אחד התנאים להקרבת קרבן הוא היות המקריב טהור, או לפחות שהקרבן משלים את תהליך טהרתו.

[ז] וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אם רוב הקהל טמאים - מקריבים בטומאה, אבל מה יעשו יחידים שזכו לקבור מת בשבוע שלפני פסח? למשה אין תשובה מוכנה עבורם והוא מביא את השאלה לפני ה'. התשובה שקיבל קבעה מועד ב' לקרבן פסח, בארבעה עשר לחודש אייר, מועד המכונה 'פסח שני'. פסח, זה החג הכי קהילתי שיש לנו. ואם יש אנשים שפרשו מהקהל, מאונס או אף מרצון - התורה נותנת להם הזדמנות נוספת, שישובו להיות חלק מקהל ישראל. בהמשך בא תיאור מפורט למסעי בני ישראל במדבר; כאשר הענן, ששרה תדיר על המשכן, סימן תנועה - יצאו למסע. כאשר חנה - חנו. להורות כי גם כאשר נמצאים במדבר כנוודים, או סתם באיזה מסע, לא כל אחד מושך לכיוון שלו, אלא [יח] עַל-פִּי ה', יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי ה', יַחֲנוּ:

כך גם בנושא הבא שמוזכר בפרשה, ההתארגנות לקראת וסדרי המסעות. הכל מאורגן בדייקנות כי סדר הוא מרכיב חיוני בעבודת ה' בכלל ובתהליך של התעלות בפרט. החלק האחרון בפרשה מספר דווקא על אירועים הפוכים, על שני חטאים כלליים ועוד אחד פרטי. הכלליים הם (פרק י"א): [א] וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. מִתְאֹנְנִים, זה מלשון תואנה (רש"י) מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחורי ה', רמב"ן מפרש שקיטרו על הקשיים במדבר, [איכה ג'] (לט) מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל-חֲטָאָו. שסובל ומאשים אחרים בצרותיו. כך או אחרת, מיד אחר-כך עוד חטא, נזכרים באוכל הטוב שהיה במצרים ומקטרים שאין להם אבטיחים וכולי... בשני המקרים העונש מגיע מיד ומזכיר למי שצריך שהאחדות הפנימית בעם יכולה להתקיים רק על בסיס הציות המוחלט להוראות ה' יתברך.

אחר-כך חטא פרטי, לשון הרע [פרק י"ב]. [א] וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה. דיבור כזה מהווה פגיעה באחדות והעונש עליו הוא חמור, ואמנם מרים נענשת. כי אכן, גם גדולים מאוד עלולים ליפול, אבל אם מודים בטעות - אפשר לתקן, חוזרים לאחדות. כי כל עוד חיים בעולם הזה, תמיד יש הזדמנות נוספת.