להאיר את פרשת קצב

דומה כי עוד טרם יבשה הדיו מעל חתימות הצדדים על הסדר הטיעון וכבר רצו העתירות נגדו לבג"צ. אין כמו עתירה נאה בעניין תקשורתי חביב כדי לקדם אינטרסים אישיים. המשותף לכול העותרים היא העובדה כי גם אם הם לא התכוונו לכך, הרי הם למעשה סייעו לסנגוריה ושיחקו לידיה. המדינה, שהתייצבה להגן על הסדר הטיעון, עשתה בעל כורחה את מלאכת הסנגורים. כל משפטן מתחיל יודע כי הסיכוי שבג"צ יתערב בהחלטה של היועץ לסגור תיק מחוסר ראיות הוא קלוש ביותר. משפטן מקצועי היה אמור לצפות כי המדינה שתגן על ההחלטה, תדגיש ואולי אף תעצים את כל נקודות התורפה בתיק עליהן הושתתה ההחלטה שלא להגיש כתב אישום. אינני רואה כול תועלת שיצא לעניין עצמו מעתירות אלו, בשעה שנזק אני כן מוצא שנגרם והוא עיכוב בהליך הפלילי למשך כחצי שנה.

בתאריך 26.2.2008, למעלה מחצי שנה מאז שנחתם הסדר הטיעון, ניתן פסק הדין בבג"צ (תיק 5699/07). העתירות נדחו (ברוב של שלושה שופטים נגד שניים) והתאפשרה הגשת כתב האישום המצומק נגד הנשיא השמיני של מדינת ישראל, בבית משפט השלום בירושלים, כפי שאכן נעשה כעבור יומיים.

החקירה בפרשת קצב התנהלה על-ידי צח"ם (צוות חקירה מיוחד), שהחל לפעול מיד עם הקמתו בתאריך 13.7.2006. כותב שורות אלה מונה לתפקיד סגן ראש הצח"ם, תפקיד אותו סיימתי לאחר שתיק החקירה הועבר "רשמית" לפרקליטות, מלווה בדוח סיכום כמקובל, בתאריך 15.10.2006. למרות העברת התיק לפרקליטות, החקירה בפועל לא הסתיימה, כיוון שהמשיכו ונעשו בה השלמות לבקשת הפרקליטות ובכלל זה פעולות בעקבות פניות הסנגורים.

בתאריך 23.1.2007 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי בכפוף לשימוע הוא שוקל להגיש כתב אישום נגד קצב על בסיס "טיוטא" של כתב אישום שהוכנה בפרקליטות. האישומים שהופיעו בטיוטא היו חמורים ביותר וכללו את הפרטים הבאים:

1. עבירות מין ובכלל זה שני מעשי אונס נגד א' ממשרד התיירות.
2. עבירות מין ובכלל זה בעילה אסורה תוך ניצול מרות נגד א' מבית הנשיא.
3. הטרדה מינית כלפי ה' מבית הנשיא.
4. מעשה מגונה והדחת עד כלפי ל' מבית הנשיא.
5. עבירות מרמה בגין קבלה שלא כדין של 36 גביעי כסף בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

במהלך חודש מאי 2007 התקיימו אצל היועץ המשפטי לממשלה שתי ישיבות "שימוע", שבעקבותיהן נמחקו כל האישומים הנוגעים לא' מבית הנשיא. בכך למעשה הוצא עניינה מההליך הפלילי נגד קצב. לגבי א' ממשרד התיירות, התעוררו ספקות כבדים באשר לאישומים שיכללו סופית בכתב האישום. סנגורי קצב הציעו לפרקליטות הצעות שונות ומשונות לסגירת התיק, עד שלבסוף הציעו הסנגורים הצעה שהבשילה להסדר טיעון, אשר נחתם ביום 28.6.2007, כשנה לאחר תחילת הפרשה, וכלל את שני האישומים הבאים בלבד:

1. לגבי א' ממשרד התיירות - התאיידו האישומים בעניין האונס ונותר מעשה מגונה חמור (עבירה מסוג פשע).
2. לגבי ל' מבית הנשיא נותרו האישומים כפי שנכללו בטיוטא: מעשה מגונה והדחת עד.

במסגרת ההסדר הוסכם כי התביעה תבקש להטיל על הנאשם מאסר על תנאי בלבד, ואילו התיק בעניינה של ה' מבית הנשיא, בגין הטרדתה המינית, ייסגר מחוסר עניין לציבור. קצב התחייב לפצות את א' ממשרד התיירות ב-35,000 ש"ח, ואת ל' מבית הנשיא ב-15,000 ש"ח. בנוסף, קיבל על עצמו לשלם למדינה סכום בסך 15,000 ש"ח בגין הקבלה שלא כדין של גביעי הכסף.

עניין הקלון המונע מאדם להיבחר לכהונה ציבורית לא נכלל במסגרת הסדר הטיעון. סוגיית הקלון עלתה למודעות הציבורית במלוא חשיבותה בעקבות משפטו של חיים רמון, בו הורשע בעבירת מין מבלי שקלון הוכרז, ובכך התאפשרה חזרתו לכהן כשר בממשלת ישראל. אינני יודע מדוע עניין הקלון לא הוזכר בהסדר הטיעון של קצב. ייתכן שהתביעה ביקשה לשמור לעצמה את דרגות החופש המעטות שנותרו לה, ולעתור מאוחר יותר להכרזת הקלון בבית המשפט, שהרי היא לא התחייבה שלא לעשות כן במסגרת הסדר הטיעון. ייתכן שהצדדים, ברצונם לקדם את הסדר הטיעון, בחרו בדרך זו - של השמטת עניין הקלון - לעקוף מכשול שהיה מונע מקצב לחתום על ההסדר, ולהותיר את הדיון על הקלון לבית המשפט, שם ייתכן שהיה לסנגוריה סיכוי טוב לגולל את הקלון מקצב, לאור כתב האישום המצומק עליו הסכים להודות. ייתכן שהצדדים נרדמו בשמירה, ולימים כל צד פיתח רטוריקה עשירה בתוכן משפטי להצדיק בדיעבד את אי ציון הקלון בהסדר הטיעון.

ביקורות רבות וחמורות הוטחו נגד היועץ המשפטי על הסדר הטיעון שנעשה עם קצב. אקדים ואומר כי באופן עקרוני אינני רואה כל פגם בהסדרי טיעון, גם אם הם פועלים לטובת הנאשמים. אחד היתרונות של הסדרי טיעון הוא כי במהלכם מודה הנאשם בעבירות המיוחסות לו. לעיתים, ערכה של הודאה כזו לא יסולא בפז.

באשר לא' מבית הנשיא, אדגיש כי ההחלטה שלא להגיש כתב אישום לא רק שאינה מופרכת אלא יש בה הגיון משפטי רב, אם כי אני חולק עליה וסבור כי היה מקום להביא העניין להכרעת בית המשפט. המצב המשפטי הנוהג בישראל בעשורים האחרונים הוא כי על התובע לשקול, לפני שיחליט על הגשת כתב-אישום, גם את הסיכוי להרשעה. אם אין סיכוי סביר להרשעה, אין התובע רשאי להגיש כתב-אישום. אולם התובעים אינם עשויים מקשה אחת וכך גם השופטים. תובעים שונים יכולים להעריך את הסיכוי להרשעה במידה כזו או אחרת. מצב משפטי זה שונה במהותו מהמצב שנהג בארץ לפני כמה עשורים. אז, במקרים גבוליים או שנויים במחלוקת משפטית, העדיפה התביעה שלא לשים עצמה במקום בית משפט, אלא להביא את ההכרעה לשופט. באותם ימים זיכוי לא נזקף לחובת התביעה ולא לגנותה, כפי שהוא נתפס כיום, ולכן התביעה לא חששה להביא לבית המשפט מקרים שהיה לגביהם ספק בסיכוי להשיג הרשעה.

לעניות דעתי, ראוי היה להביא את עניינה של א' מבית הנשיא לבית המשפט, לעשיית הצדק ולהוצאתו לאור. אולם בהכירי את העובדות לאשורן, אינני מוכן להצטרף לציבור המלעיזים כנגד ההחלטה שלא לעשות כן.

הביקורת שלי היא על התנהלות התביעה הכללית בהקשר להחלטה, שהתקבלה כאמור כתוצאה מן השימוע, בעניין א' מבית הנשיא ובעניין אישומי האונס בעניינה של א' ממשרד התיירות. למיטב הבנתי, במהלך השימוע לא המציאו הסנגורים אף לא עובדה אחת שלא הייתה ידועה לתביעה. הם לא חידשו מהותית דבר הנוגע למסכת הראיות ולא שינו דבר מבחינת קבילותן. גם בפרשנויות הנרטיביות והמשפטיות שהם סיפקו לא היה חידוש. לכאורה, תובע המשנה דעתו בעקבות שימוע עושה מלאכתו נאמנה. שהרי הוא מצווה לקיים את השימוע בנפש חפצה ולא מקובעת. אולם כאשר מדובר במהפך של ממש בעמדת התובע, בעקבות שימוע שלא חידש כל עניין מהותי במסכת העובדתית, עלול להתקבל רושם רע מאד על התנהלותו של התובע.

בנסיבות אלו, אפשר לפרש את מהלך העניינים כבבואה של חוסר מקצועיות המביא לגיבוש טיוטא חמורה של כתב אישום שאינה מחזיקה מים, או כביטוי לחוסר ב"עמוד שדרה" המביא במחי יד להפיכת החלטה מקצה לקצה. מצד שני עלול להתעורר חשש שמא הוכנה טיוטת כתב-אישום, מרחיקת לכת בחומרת האישומים שבה, כצעד טקטי להלך אימים על הנאשם, ולהביאו להסדר טיעון בעבירות שמלכתחילה היה ברור שרק בהן הוא יואשם. המצב הראשון יכול לעורר חשש של התנהלות רופסת. במצב השני טמונה הנחה על התנהלות נפסדת. אדגיש כי יושרתם של הנפשות שפעלו בעניין, לפחות אלו המוכרים לי, אינה מוטלת בספק בעיניי, אך התנהלותם מותירה ספקות על יכולתו של מי שעמד בראש המערכת. ככלות הכול התביעה הכללית אינה מוסד אקדמי למחקר או עיון, אלא גוף מקצועי שבסופו של יום אמור לפעול מכוח החלטות של הגורם העומד בראשו, ושהוסמך לכך מכוח החוק והגדרת תפקידו.

המשפט של קצב היה אמור להיפתח בבית המשפט השלום בירושלים ביום 26.3.2008. כעשרה ימים לפני מועד זה, מימשה א' ממשרד התיירות את זכותה על-פי סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 והגישה לבית המשפט "הצהרת נפגע עבירה". הסנגורים ביקשו דחיית המשפט והודיעו כי ייתכן שיבקשו לממש את זכותם ולחקור את העדה בבית המשפט על תוכן ההצהרה שהגישה. המשפט נדחה ונקבע ליום 8.4.2008. באותו יום, ולאחר דרמה תקשורתית שהפוליטיקאי משה קצב הטיב לככב בה, הודיע הנאשם קצב כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון. בין היתר טען כי ברצונו להיאבק על חפותו.

גל ההדף והרסס מפיצוץ הסדר הטיעון לא נותר אך בין כותלי בית המשפט אלא התגלגל ככדור אש לעבר הפרקליטות וללשכת היועץ המשפטי לממשלה. התברר, כי יחד עם הסדר הטיעון התפוצצה גם מערכת יחסים בתוך התביעה הכללית, עד כדי כך שבצעד כנראה חסר תקדים, הועבר הטיפול בתיק לצוות פרקליטים אחר ממחוז מרכז ותל אביב, בראשות עו"ד רונית עמיאל.

נחזור לעניין הצהרת הנפגע שהגישה כאמור א' ממשרד התיירות. כידוע, בית המשפט אינו כבול להסדרי טיעון, ובמקרים מיוחדים רשאי הוא לחרוג מהם. הצהרת נפגע, בנסיבות מסוימות, יכולה לשמש כנשק "יום הדין" נגד הנאשם, עד כדי כך שבעטיה יבטל בית המשפט את הסדר הטיעון, ויחמיר בעונשו של הנאשם.

במקרה דנן ברור שהסנגורים לא יכלו להסתכן. אין די בחקירת העדה כדי לקעקע את הצהרתה, ועליהם להציג לבית המשפט ראיות נוספות הכוללות זימון עדים. ואם כבר נכנסים למעגל השמעת עדים, מה מועיל לנאשם הסדר הטיעון?! הסדר הטיעון למעשה התפוגג. הסיכון שנטלה ההגנה בפיצוץ ההסדר אינו עולה על הסיכון שבקיום משפט עם הסדר ועם הצהרת נפגע. ככלות הכול היה ברור להגנה, בייחוד אחרי העתירות המהוללות לבג"צ, כי אין סיכוי שעניינה של א' מבית הנשיא יחזור לכתב האישום. ולגבי האונס של א' ממשרד התיירות, שאבה הסנגוריה עידוד רב מנסיגת התביעה מאישומים אלו בעקבות השימוע.

מנגד, לנאשם המגן על שמו וכבודו כמעט בכל מחיר, עדיף להיות מורשע ולטעון עד יומו האחרון כי הוא חף מפשע ואך עוול נעשה לו, מאשר להודות בהסדר טיעון העלול להידחות, ולקבל עונש חמור בהרבה ממה שסוכם.

היוצא מכל אלו הוא שמי שבאמת פוצץ את הסדר הטיעון היא למעשה א' ממשרד התיירות, וזאת בעצם הגשת הצהרת הנפגע. מבחינתה, היה זה מהלך חכם ונבון. מבחינת התביעה, חשף המהלך את התנהלותה הלקויה. הסנגוריה הוכיחה כי היא סנגוריה המתפקדת היטב במציאות משתנה ויודעת לקחת סיכונים במטרה למזער נזקים, ולו סובייקטיביים, של הלקוח. המחוקק יצא נשכר כי עוצמתו וחשיבותו של חוק זכויות נפגעי עבירה הוכחה וניצחה. ואחרונים חביבים: הציבור ושלטון החוק, הצליחו לצמצם במשהו את הפגיעה בהם בעטיה של ההתנהלות הלקויה של התביעה בתיק קצב, ותהא התוצאה הסופית בבית המשפט אשר תהא.