דיבת הארץ

מה קרה כאן? כיצד זה שהאמת לא הביאה להתמרדות החמורה הזאת, ואילו השקרים שכל אחד יכול להבחין בהם – כן השיגו תוצאה איומה כל כך? אין זאת, אלא שהאמת המעוותת היא שהכשירה את הקרקע לקליטת השקר. קשה מאוד לשכנע אדם בבת אחת להאמין שהמציאות הפוכה מכפי שחשב עד כה. אפשר להביאו לכך בעבודת שכנוע מתמשכת, צעד אחרי צעד, עד שהוא כבר כמעט לא ירגיש היכן העובדה הופכת לפרשנות ומתי האמת הופכת לשקר.

המרגלים פעלו בדיוק בצורה הזאת. במשך שנתיים, מאז הגיע אליהם משה לראשונה בעודם עבדים במצרים, האמינו בני ישראל שהם הולכים אל ארץ זבת חלב ודבש. לעם הזה, המדוכא בייסורים ומרוחק עד מאוד ממסורת אבותיו, אי-אפשר היה "למכור" את ארץ ישראל על קדושתה ומעלותיה הרוחניות; היה צורך להציג אותה כיעד הפוך מבית העבדים בו הם שרויים.

המרגלים, בעורמתם הרבה, פותחים בדיוק במילים בהם השתמש ה' במעמד הסנה, ואשר אותן מן הסתם העביר משה לבני ישראל: ארץ זבת חלב ודבש. זה נכון לגמרי, הם אומרים, אך משה "שכח" להזכיר עוד פרט קטן: הארץ הזאת תפוסה בידי עמים חזקים, ילידי ענק, ערים בצורות מאוד, גם עמלק הזכור לרע נמצא שם.

לשבחם של בני ישראל יש לומר, שככל הנראה – התיאורים הללו לא היו מספיקים על-מנת ליצור את התסיסה שביקשו המרגלים ליצור. כאמור, כלב מנע זאת בחוכמה רבה. לכן, צריך לעבור לשקרים שיטילו אימה. הוויכוח שהחל בעם מספק את הקרקע הפורייה לכך. יש ספקות – אז מעצימים אותם. יש פחדים – אז מעמיקים אותם.

התורה אינה מבקשת מבן האדם שלא יהיה בן אדם, שיהיה נטול רגשות, שיהיה נטול ספקים ופחדים. האמיץ אינו מי שמתעלם מהפחד אלא מי שמתעלה עליו. היא כן מבקשת ממנו להפעיל שיקול דעת, לחשוב, להשתמש במותר האדם מן הבהמה – השכל. ואילו מן היהודי יש לה דרישה נוספת: להאמין באלוקיו. בשני אלו נכשלו בני ישראל בצורה החמורה ביותר, ולפיכך ספגו את העונש החמור ביותר.

בסופו של שבוע בו שוב הוצאה דיבתנו רעה, עלינו לזכור את שתי הדרישות התורתיות הללו. אנו מחויבים לחשוב, לראות האם הדיבה שאנו שומעים יש בה היגיון, האם היא עולה בקנה אחד עם הידוע לנו. ואנו מחויבים להאמין בכך שאלוקינו עימנו, שאנו מצויים בארץ הזאת משום שהיא הובטחה לנו בידי מי שברא את העולם כולו. אלו הם היסודות לקיומנו כאן, מול המלעיזים והמשטינים מבית ומחוץ.

משה ידע היטב את העובדות, ובכוונה סידר את השאלות כך שהתשובות להן יילכו מן השלילה אל החיוב. בארץ ישראל ישבו שבעה עמים מלומדי מלחמות, אשר נהנו גם מיתרונות טופוגרפיים; אך טיב הארץ אמור להיות מניע מספיק על-מנת לדרבן את עם ישראל לצאת למלחמה למרות הקשיים הצפויים.

כאשר המרגלים חוזרים, הם הופכים את סדר הדיווח. עשרת החוטאים שביניהם מציינים תחילה את טיב הארץ ולאחר מכן מרחיבים על חוזקם של תושביה. הם גם מוסיפים מילה אחת קטנה אך משמעותית ביותר: "אפס" ¬– אבל. וכידוע, כאשר פותחים בדבר מה ואומרים "אבל", החלק השני של המשפט הוא הדומיננטי והוא שאמור להשפיע.

כאן קורה משהו מעניין. כלב בן יפונה, אחד משני המרגלים הצדיקים, מתערב בדיווח של עמיתיו. העם מתחיל לרחוש ולרטון, אך כלב מהסה אותו ואומר: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". איש אומנם לא ביקש מהמרגלים לספק פרשנות ותחזיות צבאיות, אך כלב מרגיש שהשלב הבא בדברי עמיתיו יהיה המסקנה שאין אפשרות לכבוש את הארץ. הוא מנסה להקדים תרופה למכה ומספק את התובנות שלו. עשרת האחרים מחזירים מיד: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו".

בנקודה הזו, מרגישים עשרת המרגלים שהם לא השיגו את מטרתם – להניא את בני ישראל מלהיכנס לארץ. כלב הצליח לכל הפחות לטעת ספקות, להעביר את הדיון למישור האסטרטגי-צבאי המעשי. במקרה כזה, הסיכויים של ההסתה הם לכל היותר 50-50, ואולי אפילו פחות. יש לזכור, שהמנהיג הצבאי היחיד בעם ישראל באותה עת הוא יהושע בן נון, שניצח את עמלק – והוא הרי ניצב לצידו של כלב.

לכן מגיעים עשרת המרגלים למסקנה, שעליהם לנקוט בצעד קיצוני יותר. אם עד עכשיו הם מסרו דיווח נכון בעיקרו, גם אם מוטה בהצגתו ומוטעה בפרשנותו, כעת הם עוברים לשקרים גלויים. וכך מתארת זאת התורה: "ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר: הארץ עברנו בה לתור אותה – ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

אלו הם שקרים בוטים, שכל בר-דעת יכול להבחין בהם על נקלה. ארץ אוכלת יושביה? הרי בעצמכם אמרתם לפני רגע שהיא זבת חלב ודבש, הרי בעצמכם הצגתם את אשכול הענבים הענק שיש לשאת אותו על כתפיהם של שני אדם. כל העם אנשי מידות? הרי בעצמכם אמרתם לפני רגע שראיתם שם את "ילידי הענק", ולא אמרתם מילה על כך שכל התושבים הם ענקים. חוץ מזה, מעולם לא נשמע על ארץ שכל תושביה ענקים. תושבי הארץ חשבו שאתם חגבים? הרי אתם לא יכולים לדעת מה אנשים אלו חשבו, הרי הייתם מרגלים והיה עליכם לפעול בחשאי.

אלא שדווקא השקרים הללו מביאים לתוצאה החמורה ביותר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא... לו מתנו במדבר הזה, או בארץ מצרים לו מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת, לנפול בחרב? נשינו וטפנו יהיו לבז! הלא טוב לנו שוב מצרימה!" כלב ויהושע עוד מנסים להציל משהו, מכריזים ש"טובה הארץ מאוד מאוד" ומזכירים שביכולתו של ה' להוריש את יושביה מפני בני ישראל – אך לשווא.