הגלים הסוערים שהקים המשט המפורסם ביותר בעולם עדיין לא שככו, ונראה שעוד זמן רב הם ימשיכו לאיים בהטבעת כל מה שחשוד כישראלי. אומנם סביר להניח שאיכשהו, מתישהו, נחזור אנחנו לסדר היום הרגיל אצלנו, מן הסתם זה יקרה כאשר תתגלה פרשייה עסיסית כלשהי, שתעסיק את העיתונאים והפרשנים למיניהם, אבל מבחינת שונאי ישראל מבחוץ ובעיקר מבפנים - נראה שלא במהרה ולא בקלות הם יוותרו על ההנאה שהם מפיקים מהגלישה על גלי המשט הזה. תמיד הם טענו שישראל אשמה בכל והנה נפלה לידיהם כפרי בשל ה"הוכחה" לאשמתה. שום דבר יותר טוב מזה, לא היה יכול לקרות להם. אולי אפילו, בסתר לבם, הם אסירי תודה למדינת ישראל שסיפקה להם נשק תעמולתי יקר מפז, נשק שהופך את מלחמתם בה, לנוחה וקלה הרבה יותר.

אסירות תודה כזו, יש להניח, חשו גם מחבלי הפתח שיובאו הנה מתוניס וצוידו בנשק שהקל עליהם את פיצוץ האוטובוסים והטרמפיאדות. לא מיותר להזכיר שגם הם היו "אנשי שלום" שהובאו הנה על-רקע הסכם חתום לסיום הלחימה בין פלשתין לישראל. כבר אז היה צריך להיות ברור לנו שמה שהם קוראים שלום ומה שאנחנו קוראים שלום - אלה שני עולמות מנוגדים בתכלית. היה צריך להיות ברור, אבל זה לא ברור עד היום. כלומר, לנו זה לא ברור, לשונאי ישראל זה ברור לגמרי. כי מהו השלום בשפה העברית - דומה שאין צורך להסביר, הנביאים תיארו את השלום בלשונם הנשגבה ופחות או יותר כולנו מייחלים ליום בו יתקיים הייעוד [ישעיהו י"א]: [ו] וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. זהו השלום שאנחנו מייחלים לו. ולאיזה שלום הם מייחלים? על כך בהמשך בע"ה.

ולא שבאמת איכפת לנו המפגש בין הזאב והכבש או בין הנמר והגדי. גם לא כל כך מצויים אצלנו נערים הנוהגים בעגלים ומריאים (=שוורים מפוטמים) כך שהיעדרו של הכפיר ביניהם לא באמת מטריד אותנו. אלא שבין אם במודע ובין אם לאו, לכולנו ברור שמדובר (גם) במשל ליחסים שבינינו ובין הגויים [רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, יב, א]: וזה שנאמר בישעיה וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ - משל וחידה, עניין הדבר--שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם, המשולים בזאב ונמר: שנאמר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם--נָמֵר שֹׁקֵד עַל-עָרֵיהֶם, כָּל-הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף (...). כל כך אנחנו מייחלים ליום בו לא נחשוש עוד שמא כָּל-הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף בידי נמר או זאב הולך על שתיים, גם כל כך אנחנו לא רוצים להרוג באותם זאבים ונמרים, עד שמוכנים לעשות הכל כדי להגיע לשלום.

הבעיה שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנה היא תפישתם שלהם את השלום. אנחנו מטפחים אצל עצמנו, וממילא אצל כל העולם, את האשליה שהשלום על-פי תפישתנו הוא אותו שלום על-פי תפישתם. ולמרות שהם אומרים בדיוק את ההפך הגמור, העולם מאמין לנו ולא להם. העולם מאמין לנו שאם רק נתאמץ מספיק, נוכל להגיע לשלום במזרח התיכון. שאנחנו נתאמץ, מהם לא דורשים כלום. נו טוב, הם הרי לא הבטיחו לעולם שום דבר טוב, אז איך יכולות להיות לו טענות אליהם?! וזה שמבחינתם פירושו של שלום הוא ביטול היישות המדינית ששמה מדינת ישראל, זה לא ממש מעסיק את העולם. גם לא העובדה שלא כל כך משנה להם באיזו דרך תבוטל היישות הזאת ומה יהיה מחיר הדמים שתשלם, העיקר שתבוטל.

את העובדה שככה חושבים שונאי ישראל, ושהתנהגותם כלפינו היא בהתאם, שהם עושים הכל כדי להביא לחורבננו - את זה עוד ניתן להבין. הרי התרגלנו להתייחס אל האנטישמיות כאל תופעת טבע, מדברים עליה הרבה ולא עושים כלום. הבעיה היא שחשיבה זו קנתה לה אחיזה גם אצל אוהבי ישראל אמיתיים. גם הם טוענים שהפתרון היחיד האפשרי, זה שיסתום את הפה לכל שונאי ישראל ולמעשה יבטל את שנאת ישראל, הוא להגיע להסכם עם הפלשתינים. ולמרות אהבת ישראל שלהם - מתעלמים מהעובדה שבאמת אין עם מי לדבר, כי לצד השני יש רעיונות הפוכים מאלה שיש לנו. אבל בעצם, זו אינה בעיה חדשה. הרי כבר שנים חותרים אצלנו להשגת הסכמים עם הפלשתינים ואפילו חתמו על כמה כאלה, מתוך אשליה שכך יפתרו את כל הבעיות של עם ישראל. איך אמר החותם הראשון - הבאתי שלום על עם ישראל, או משהו כזה.

מוזר, ככל שמתאמצים לפתור את ה"משבר" בינינו ובין שכנינו - הוא מחריף והולך. ואם למישהו עוד היו אשליות - התגובות למשט היו אמורות לנפץ אותן; לא ניתן להגיע להסכם עם שונאי ישראל.

לבחור ביעד הנכון

היעד הזה - של שלום עם שכנינו - מסתבר, הוא לא היעד הנכון עבורנו. ולא צריכים להיות חכם גדול או בקי מאוד בתורה כדי להגיע למסקנה הזאת, מספיק שכל ישר. כי אם זהו מצבנו אחרי כל מהלכי הפיוס שעשינו, מן הראוי שניקח פסק זמן לחשיבה מחודשת. אכן, מן השמים הולכים אתנו בארך אפיים שעליו אנחנו חייבים להודות לקב"ה, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים להמשיך באותה דרך בלי סוף. כי על פניו אנחנו כבר קרובים מאוד לסוף, תשאלו את אחמדינג'אד ואת ארדואן. השכל הישר אומר שאם כל הנסיונות לפתור את הבעיות רק החריפו אותן - המסקנה היא שצריכים ללמוד לחיות עם הבעיות. ולחיות טוב, שהרי אין לנו כוונה למות בטרם עת. אבל דומה כי הבעיה היא שאנחנו לא מודים בכלל בקשר שבין המאמצים שהשקענו לפיוס אויבינו ובין מצבנו העגום כעת.

וכאמור, לא רק שונאי ישראל אינם מודים בכך. הסגנון שלהם השתלט גם על אוהבי ישראל, לפחות לדבריהם, וגם הם מטיפים למאמצי פיוס מוגברים מצידנו. כאילו, אם עד עכשיו לא הצלחנו לפייס את אויבינו - זה מפני שלא השקענו בכך את המאמץ הדרוש, או שהשקענו, אבל לא בכיוון הנכון. נשקיע עוד מאמץ ובסוף הם יתפייסו, בסוף הם יפסיקו להתאמץ לרצוח אותנו, יוותרו על חלומם לחסל אותנו, הנמר והזאב לא יארבו לכבשים כדי לטרוף אותם. אלא שכרגיל, אלה אשליות שוא. וההקשר ממנו מובאים הציטוטים דלעיל מוכיח זאת. בציטוט הראשון, מישעיהו, ההמשך הוא: [ז] וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. [ח] וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. [ט] לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים.

לא מאמצי פיוס אנושיים מביאים את השלום העולמי המיוחל, אלא מאמצים אנושיים לדעת את ה'. הרי זה מה שאומר הנביא בפירוש: לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים. כאשר תהיה מודעות שייחודה של ירושלים אינו תוצאה של גחמה אנושית כלשהי, אלא שהיא הר קדשו של הבורא יתברך, המקום בו בחר הוא עצמו להשרות את קדושתו, או אז לא יהיה בסיס למחלוקת בדבר מעמדה של ירושלים ובדרך ממילא ייפתרו גם כל הבעיות האחרות. וכך גם בעניין הזאבים והנמרים המשחרים לטרוף את הכבשים, הציטוט שהבאנו מהנביא ירמיהו. הנביא אומר בפירוש שהרקע לכך, הרקע למצב הביטחוני הירוד הוא: כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם, עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם.

אז הפרשנים יכולים לפרשן כאוות נפשם ולשגות במרבית הערכותיהם המלומדות כמו ששגו עד עכשיו. הם יכולים להמליץ על מה שנראה להם נכון לעשות, וחלקם אפילו יהיו הגונים מספיק כדי להודות בעוד שנה שאכן טעו. הם כבר עשו זאת בעבר, הודו בטעות אבל לא למדו ממנה דבר והם ממשיכים לטעות בדיוק כפי שטעו אז. כי השכל האנושי גמיש דיו כדי להכשיר כל שרץ ולהצדיק כל מהלך של פיוס כביכול, יהיה הזוי ככל שיהיה. הרי אפילו את עקירת גוש קטיף הכשירו אותם פרשנים (וחלקם הודו אחר-כך בטעותם). והרעיון הזה, שאין לסמוך על השכל האנושי כאשר הוא מנותק מהדבקות בבורא יתברך, הוא הרעיון המרכזי בפרשת השבוע שלנו, פרשת קֹרַח. קורח ועדתו מטיחים במשה האשמות שעל-פי שכל אנושי - שכלם הם, שהיו חכמים גדולים - הן הגיוניות מאוד; הם טוענים שבחר למקורביו את כל התפקידים החשובים ולא הותיר לקורח ואנשיו שום תפקיד שראוי להתכבד בו.

עמדנו על כך בשנים קודמות, וכאן נתמקד רק בתגובתו של משה הטוען שלא עשה ואינו עושה שום דבר שלא על-פי הוראת ה' יתברך. קודם הוא מנסה לפייס אותם כדי למנוע מחלוקת שסופה רע. כשזה לא הולך, הוא מודיע שילך לפי הראש שלהם ו"יהמר על כל הקופה" [במדבר ט"ז]: [כח] וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי. [כט] אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם--לֹא ה', שְׁלָחָנִי. [ל] וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה--וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה'. והסוף ידוע, [לא] וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. [לג] וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.

דרך ארוכה עשינו מאז הענקנו את מדבר סיני למצרים בניגוד להוראות התורה הקדושה. מאז אנחנו מידרדרים והולכים אבל עדיין לא מאוחר להתעשת ולשוב לדרך הנכונה. נצטט מן התנ"ך, קודם לעצמנו ואחר-כך לעולם כולו, את הבטחות ה' לנו, ואז שום גוי לא יעלה בדעתו לדרוש בעלות על איזשהו חלק מארץ הקודש.