תורה, אדם, ארץ

בשנים קודמות יצא לנו לכתוב, בהקשר של פרשת השבוע 'משפטים', דברים חכמים שנותרו אקטואליים לחלוטין, וכבר חשתי מצוקה על כי אין לי מה לחדש הפעם; עד שעלה בדעתי להתייחס לתגובה שהגיעה אלי בהקשר לשיחת הרדיו השבועית. וזוהי התגובה בשינויים מתחייבים:

היום פרשת השבוע נשמעה לי כאילו (חבר מפלגה דתית) מדבר משמיץ את מערכת המשפט בישראל ומשליך למה שקורה היום בישראל. כאדם מאמין אך חילוני מאוד לא אהבתי לשמוע את הפרשה היום כיוון שהיא לא מייצגת יהדות אלא כאילו הרב (פלוני המזוהה עם אותה מפלגה) מדבר.

כיוון שאני רוצה להמשיך לשמוע את תוכניותיך היפות (של בעל תחנת הרדיו) שים לב אם הדבר הוא לפי רוח הדברים של תוכניותך. אני בהחלט לא אוהבת לשמוע את ערוץ 7. (ליאז', בלגיה)

מדובר בשיחה של חמש עד שבע דקות אשר תוכנה מבוסס על הרשימה השבועית, אבל הח"מ - כאשר דיבר אל האפרכסת, אפשר שנכשל בניסוח איזה משפט ועל כך באה התגובה הנ"ל.

כמו רבים אחרים, גם הח"מ אינו אוהב שמזהים אותו עם קו שאינו שייך אליו; אם נכשלתי בניסוח עד כדי כך - אכן יש מה לתקן ודחוף. עם זאת, מן הראוי לבחון את הנחות היסוד של התגובה.

דומה כי הנחת היסוד שבבסיס תגובה זו אופיינית מאד לרבים מאד מבני עמנו בדור האחרון וגם בזה שלפניו; ההנחה שאין להשליך על מציאות החיים שלנו את דברי התורה ואין ללמוד מן התורה הוראות למעשה כיצד יש לנהוג. הכותבת מגדירה עצמה 'אדם חילוני אך מאמין מאוד', וככזו, היא מתקוממת מול הניסיון לחשוף את הקשר שבין מילוי או אי מילוי הוראות התורה לבין התוצאות במציאות. לדעת בעלי השקפה זו, התורה והוראותיה מחייבים את אלה שבחרו לשמור שבת ולהניח תפילין אבל לגמרי לא מחייבים את אלה המגדירים עצמם חילוניים. האמנם?

אלוקים מחוקק חוקים

ננסה להשיב על כך מתוך התבוננות בפרשת השבוע שלנו:

(שמות כא): [א] וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:

(רש"י): כל מקום שנאמר אלה - פסל את הראשונים, ואלה -מוסיף על הראשונים; מה הראשונים מסיני - אף אלו מסיני.

הפרשה שלנו כולה נאמרה במעמד כריתת הברית בהר סיני ובסיומה מתואר טכס הברית במלואו. כלומר, כל החוקים הכתובים בפרשה נמסרו לנו באותו מעמד נורא הוד אשר בסיומו הכרזנו כולנו (שמות כד): כּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:

מראש הודיע לנו ה' באמצעות משה כי:

(שמות יט): [ה] וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ:

והדברים שהם עקרוניים כל כך ויובילו אותנו להיות סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, הם הדינים המפורטים בפרשה; דיני עבד, גנב, מַכֶּה, רוצח ועוד דינים שענינם טריוויאלי לחלוטין. דוקא בהקפדה על אלה נהפוך לעם סגולה. קצת מוזר, לא?! הרבה יותר הגיוני היה אילו פרק זה, הרצפט כיצד להיות עם סגולה, היה מציג דרישות להתעלות רוחנית ואינטלקטואלית; במקום זה יש אזהרות שלא לגנוב, לא להרביץ להורים או בכלל, ועוד כאלה עניינים בסיסיים ששום חברה אינה יכולה בלעדיהם. וזו הדרך בה (שמות יט, ו): וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ; אכן לכאורה תמיהה היא.

אגב, גם השבת מוזכרת בפרשה וגם החגים; וביניהם, מפתיע משהו, איסור עבודה זרה:

(שמות כג): [יב] שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: [יג] וּבְכל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ: [יד] שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:

מה עושה כאן הרצף הזה? מדוע באה אזהרה מפני עבודה זרה בין מצוות השבת למצוות שלוש רגלים?

ארץ עליונה וארץ תחתונה

אצלנו בחרו לשמור על איפיון יהודי של המדינה בכך שקבעו את יום השבת וכן את החגים המנויים בפרשה, כיום שבתון; שהפרהסיה תהיה יהודית. ביתר העניינים, החליטו להמציא חוקים מדעתם או להעתיק מעמים אחרים. בשום מקרה לא להסתמך על מקור החוקים בפרשת משפטים או בתורה בכלל. האם זוהי העבודה זרה שמפניה מזהירה התורה?

בפרשה גם כתוב הפסוק הבא:

(שם, שם): [כו] לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת-מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא:

עקרה, זו מי שאינה יכולה ללדת ומְשַׁכֵּלָה זו מי שקוברת את בניה. בפשטות ניתן לומר כי זו הבטחה שתתקיים בתנאי שנעמוד בכל המטלות המנויות בפרשה ופירוש זה הוא נכון בלי ספק. אבל צריכים להתבונן בהקשר שבו נאמרו הדברים ומדוע נאמר בְּאַרְצֶךָ ולא, כבמקומות רבים, בארץ אשר ה' נותן לנו.

(תורה אור): הנה מודעת זאת כי יש למעלה בחינת ארץ החיים שממנה נשפע חיים ומזון לכללות נשמות ישראל לאהבה את ה', לעשות כל מצותיו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיים אמיתיים, [ארץ החיים היא] דוגמת ארץ הלזו התחתונה הגשמית שמצמחת כל מיני מגדים להחיות בהם נפש כל חי חיים גשמיים. וזולתה, אין קיום וחיות לכל הדרים עליה כי לא יועיל הון ועושר, זהב וכסף, אם לא יהיה צמח האדמה ח"ו. וכך כל חיוּת רוחני הנמשך לאדם לתורה ולעבודה, הכל הוא ע"י ארץ החיים העליונה.

החיים הגשמיים על הארץ הגשמית הנם השתקפות של החיים הרוחניים המוקרנים אלינו מארץ החיים העליונה. כאשר משתבשים החיים ומתרבות האמהות השכולות ר"ל, זה אומר שאיננו זוכים לקלוט את השפעת החיים מן הארץ העליונה; מה חסר? מדוע זה קורה לנו? מדוע כה רבים נהרגים אצלנו? זה קורה מפני שאין לנו כלים כדי לקלוט את החיים מארץ החיים העליונה. ואיזה כלי יכול להתאים למטרה זו? על כך עונה דוד המלך:

(תהלים קטז): [יג] כּוֹס-יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:

כוס מלאה וכוס ריקה

(תורה אור): כנסת ישראל נקראת כּוֹס-יְשׁוּעוֹת שהוא כלי קבול לקבל החסדים העליונים. ונקראת 'כוס של ברכה' שמקבלת יין המשַמֵח, (...) והיינו כשהוא כלי ריקן.

כל השפע הרוחני שיורד לעולם ובכך מהווה אותו, עובר דרך נשמות ישראל המכונים 'כנסת ישראל'; כדי שהשפע הזה יגיע לעולם - הוא צריך להיקלט קודם בכנסת ישראל וכדי שיוכל להיקלט שם, צריך שתהיה מוכנות לקלוט אותו. מוכנות זו מתבטאת במצב נפשי של 'כלי ריקן', תחושה שאין לי משלי כלום והכל הוא חסד מלמעלה.

(שם): מה שאין כן אם מחזיק מקום לעצמו ונחשב בעצמו ליש ודבר בפני עצמו, ולכן הוא עוסק ברצונותיו לומר כך אני רוצה וכך טוב לי, זה איני יכול לעשות וכיוצא בדברים.

במקרה כזה הוא חש את עצמו ואינו פתוח לקלוט את השפע מן הארץ העליונה; במקרה כזה הוא מתנתק מה' יתברך ח"ו והוא בטוח כי הארץ הזאת היא אַרְצֶךָ, לא משהו שה' יתברך נתן לנו, אלא הארץ שלנו ואנחנו ננהג בה כפי שאנחנו מבינים ונשליט חוקים הנראים לנו. התנהגות כזאת, אומרת לנו פרשת השבוע, זה ממש ההפך מעבודת ה' והתוצאה הנוראה היא שיש ריבוי של מְשַׁכֵּלָה.

(שם): ויש בזה פרטים ופרטי פרטים עד אין מספר, אך דרך כלל יש בחינה זו לכל אחד ואחד למצוא בנפשו.

החוקים שחוקקה הכנסת הפוך מחוקי התורה, הם דוגמה לבסיס רעוע שבגללו קורסת כעת כל המערכת. יש עוד הרבה פרטים ופרטי פרטים ואין כאן המקום להאריך. גם אין טעם ולא הצדקה להצביע על פגמים אצל הזולת; איש אינו נקי לחלוטין מנטיה הרסנית זו ומוטב שכל אחד יפעל לתקן את עצמו, להפוך את עצמו לכוס ריקה המוכנה לקלוט תכולה חדשה לחלוטין; להשתחרר מקבעונות חשיבתיים ולפתוח את עצמנו מחדש לקבלת חוקי התורה.

בכך נפתח פתח רחב לקיום ההבטחה שבסוף אותו פסוק: אֶת-מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא, כאשר לא נסתפק ביהדות שמתבטאת בשבתון רשמי בימים מסוימים אלא שבתי המשפט ידונו על פי חוקי התורה.

ואז יהיה רק טוב ליהודים.