מאתיים חמישים וארבע - זהו מניין שנותיהם של שלושת חברי ועדת טירקל שהוקמה לבדוק את אירועי המשט לעזה.
לא שיש לי משהו נגד אנשים מבוגרים. להפך.
במיוחד כשאני נזכר בכאב, שגם אני כבר לא ממש בן שש-עשרה.
אלא שנשאלת השאלה: למה בחרו לתפקיד יושב-ראש הוועדה דווקא את הינוקא, השופט
יעקב טירקל בן השבעים וחמש - שעה שלצידו יכהנו בוועדה חבר אחד שהוא בן שמונים ושש, וחבר נוסף שבעוד שבע שנים ימלאו לו מאה.
האם לא מן הראוי היה שבתפקיד יושב-ראש הוועדה יישב אדם שהוא המבוגר מבין החברים?
הרי יושב-ראש הוועדה חייב להקרין סמכות כלשהי כלפי חבריו, הלא כן?
עוד לא מאוחר להחליף את השופט טירקל במבוגר אחראי ממש - הלא הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט
משה לנדוי, בן התשעים ושמונה.
וכך, במהלך המחלוקות שיתגלעו בוועדה, יוכל השופט לנדוי בן התשעים ושמונה להחליק ליטוף אבהי על עורפו של חבר הוועדה פרופ' שבתאי רוזן בן התשעים ושלוש, ולהסביר לו שהוא עוד לא ראה כלום, וכי רק על סף גיל המאה ממש מקבלים פרספקטיבה נכונה על החיים.
אימרה שנונה ביידיש אומרת שהיתרון היחיד שיש למבוגרים על הצעירים, הוא שהמבוגרים הספיקו לאכול יותר תפוחי-אדמה.
זה כמובן מופרך ולא נכון.
אבל מה שבטוח - בטוח: מהיום אני מפסיק לאכול תפוחי-אדמה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
