צו האופנה: "לזרום" עם חמאס

בימים אלה ימלאו שלוש שנים להקמתה של מדינת חמאס בעזה. למדינה זו יש גבולות מוכרים, צבא, משטרה, ממשלה, מועצה מייעצת, כלי תקשורת ומיניסטריונים בדיוק כמו לכל מדינה אחרת בעולם. החוק והסדר נשמרים בה כמעט לחלוטין, יותר מבמדינות רבות בעולם. מדינת עזה עברה מלחמה קשה בינואר 2009 ושרדה. היא מנהלת מו"מ עם שכנותיה, מצרים וישראל, ומנהיגיה - בעיקר אלה שחיים בחו"ל כמו ח'אלד משעל - הם אורחים רצויים במדינות רבות בעולם.

פעילים המזוהים עם מדינת חמאס אוספים תרומות למענה במדינות רבות בעולם ללא כל חשש, וכשקניין הנשק של חמאס - מחמוד אלמבחוח - מחוסל בדובאי, כל העולם עומד על רגליו ומעניש את הגורם אשר לו מיוחס החיסול - מדינת ישראל. גופים רבים בעולם מארגנים משטי הזדהות עם מדינה זו, בסיסמה "לשחרר את תושבי עזה מהרעב", למרות שאין בה רעב. ארגונים אלה מובילים מלט וברזל לעזה למרות שאנשיהם יודעים כי ממשלת חמאס תבנה באמצעותם ביצורים ועמדות ירי שיאפשרו לה לשפר את עמדותיה בסיבוב האלימות הבא נגד ישראל.

פוליטיקאים באירופה ובארה"ב הקוראים להכרה בלגיטימיות של ממשל חמאס מתרבים והולכים, והתנהלות הבית הלבן מאז החל אובמה את כהונתו מעידה כי יותר ויותר מתקבעת בו התחושה המשתקפת באימרה: "אם אינך יכול להכניע אותם - הצטרף אליהם". העולם ראה איך ישראל ניסתה להכניע את חמאס במבצע "עופרת יצוקה" ונכשלה. העולם רואה איך ישראל ומצרים מנסות לעצור את הברחות הנשק לעזה ונכשלות. העולם רואה איך ישראל מנסה זה ארבע שנים לשחרר את גלעד שליט, ועד עתה נכשלה. המציאות שחמאס כפה על הפלשתינים כשהשתלט על עזה בדם ואש ותמרות עשן, הולכת ומתקבעת בתודעת העולם כמצב שאין מנוס ממנו, שיש לקבל אותו וגם "לזרום איתו".
רק לא להרגיז את המוסלמים

העולם המערבי רואה בחמאס "רע הכרחי", שכן הוא נתפס כתנועת המונים עממית ואותנטית, ולא משטר בלתי לגיטימי שהשליט הקולוניאליזם על הילידים. העובדה שחמאס הוא תנועה שהאידיאולוגיה שלה היא איסלאמיסטית קיצונית מוסיפה לה ערך בעיני אנשים רבים בעולם, שנקעה נפשם מן הממסדים הפוליטיים הרקובים והמושחתים מלחכי פנכת המערב, השולטים באכזריות רבה בעולם הערבי ואשר העומדים בראשם יושבים על כיסאותיהם זה עשרות שנים. ממשל חמאס בעזה בהנהגת הנייה ומשעל נראה בעיני רבים בעולם כדבר אמיתי הרבה יותר מהרשות הפלשתינית הרקובה המונהגת בידי בובות של ישראל וארה"ב דוגמת מחמוד עבאס וסלאם פיאד. לכן רואים כיום שיירות סיוע לעזה ולא לרמאללה.

מגמה זו שאבה עידוד רב מהתנהלותו של הבית הלבן כלפי האיסלאם הפוליטי, אשר באה לידי ביטוי עז בנאומו של אובמה בקהיר לפני שנה. כיוון שהוא הזמין את מנהיגי "האחים המוסלמים" להיות נוכחים באולם, המארח - נשיא מצרים, חוסני מובארק - בחר דווקא להיעדר מהאירוע. בקוד ההתנהגות המזרח תיכוני מחווה שלילית זו של מובארק כלפי אובמה היא חמורה ביותר, ומובארק נקט בה כדי להפגין את מורת רוחו לנוכח פייסנותו של אובמה כלפי הגורמים הרדיקליים - אירן והאחים המוסלמים. הלחץ האמריקני על ישראל בנושאים רבים, ובכללם הבנייה בירושלים, נובע בעיקר משאיפתו של אובמה להצטייר באור חיובי יותר בעיני הקנאים האיסלאמיים ברחבי העולם. גם רשימת האורחים בבית הלבן במהלך השנה וחצי האחרונות משקפת היטב מגמה זו.

כשאירופה רואה את יחסה המשופר של ארה"ב לאיסלאם הקיצוני, היא מצטרפת לחגיגה; וכשארדוע'אן בטורקיה רואה כי העולם כבר מקבל את חמאס כארגון לגיטימי שהקים מדינה ומנהל אותה באופן סביר, גם הוא חש כי אינו יכול להישאר מאחור, ולכן רוכב על גל האהדה לחמאס ומנסה לקחת עליו פיקוד.

נראה שרבים בעולם החליטו כי לנוכח הברירה בין ישראל לבין העולם האיסלאמי הם מעדיפים לתמוך באויבי ישראל, ולכך כמה סיבות:

• אנטישמיות מסורתית המתבטאת בשנאה ליהודים דווקא, שכן שעד לפני כמה עשרות שנים מוסלמים לא חיו בערי אירופה, ושנאת הזרים האירופית הופנתה בעיקר כלפי יהודים.

• חשש של העולם מן האיסלאם בכלל ומארגוני טרור איסלאמיים בפרט, לעומת היעדר חשש מישראל. אירופה חוששת מאוד מלהרגיז את מיליוני המוסלמים היושבים בה ולחזור למראות של אלפי המכוניות השרופות בפריז (2005), הפיגועים בתחנת הרכבת במדריד (מרס 2004) או באוטובוס וברכבת התחתית בלונדון (יולי 2005). צרפת הדרומית מיושבת במהגרים רבים מאלג'יריה, אשר מדי פעם שורפים מפעלים כמחאה על משהו שלא מצא חן בעיניהם, ומעבדות לייצור חומרי נפץ נחשפו בשנים האחרונות בגרמניה ובמקומות אחרים. גם בארה"ב היו פיגועים איסלאמיים, החל מניסיון פיצוץ המגדלים התאומים ב-1993, דרך ה"הצלחה" ב-11 בספטמבר 2001 וכלה בשורה ארוכה של פיגועים דוגמת רצח 16 החיילים בבסיס פורט הוד בידי פסיכולוג בצבא ארה"ב, ניסיון הפיצוץ של מטוס נוסעים מעל דטרויט והחדרת מכונית התופת לכיכר טיימס.

כל הפעולות הללו הצליחו לטעת בלב רבים בעולם המערבי את התחושה שיש לנקוט כל צעד שירגיע את הרוצחים המטורפים, כדי שיניחו לאירופה ולאמריקה לנפשן. וכדי להימנע מלעורר את זעם האיסלאמיסטים, נמנע הבית הלבן מפורשות ובמוצהר לזהות את כל הפיגועים הללו עם האיסלאם הקיצוני, ואף טען כי הפיגוע הקטלני במטה האף-בי-איי באוקלהומה סיטי (אפריל 1995) בוצע לא על-ידי מוסלמי.

• העובדה שאנשים בעלי רקע איסלאמי תופסים כיום עמדות רבות השפעה במקומות רבים בעולם: נשיא ארה"ב, שרים וחברי פרלמנט בארה"ב ובאירופה, מיליארדרים המפעילים את הכלכלה בעולם, אנשי תקשורת וראשי ארגונים לא ממשלתיים. כאשר רשת עבה כל כך של פעילים מאופיינת בזיקה אל האיסלאם, בחירתם בין אהדה לישראל ובין תמיכה בחמאס קלה מאוד.

• תפיסת הקשר בין חמאס (וכן חיזבאללה) לבין אירן כקשר טבעי ורגיל, כמו זה שבין כל מדינה בעולם לבין ארגונים המקורבים אליה. העולם לא השתכנע שהברחת נשק אירני לעזה וללבנון מהווה סכנה לאירופה או לאמריקה, ואם מנשק זה ייהרגו יהודים - אין זה נראה כבעיה גדולה כל כך שהעולם אינו יכול לשאת. אם היהודים בחרו לגור בלב העולם הערבי - זו בעיה שלהם.

• התגברות התפיסה שזכויות אדם הן עיקר העיקרים בניהול יחסים בינלאומיים, כך שהמצטייר כפוגע בזכויות אדם נתפס כשלילי מיסודו. משנתקבעה בעיית עזה בתודעת העולם כבעיית זכויות אדם שיצרה ישראל, אזי ההזדהות היא עם חמאס, נגד ישראל. שליטת החמאס בעזה באכזריות ובשרירותיות, היות מנהיגי חמאס מושחתים עוד יותר מאנשי הרשות הפלשתינית, ושאיפת האידיאולוגיה של חמאס לחיסולה של מדינת ישראל - אין בהם כדי להתמודד כיום עם הדימוי שיש לבעיית עזה כעניין של זכויות אדם.

• הברית הבלתי קדושה בין ארגוני שמאל קיצוני באירופה, חלקם קומוניסטיים לשעבר, לבין ארגוני איסלאם קיצוני. למרות שלכאורה זוהי ברית מוזרה: מצד אחד - ארגונים חילוניים ומתירניים מאוד, ומצד שני - ארגונים איסלאמיסטיים ומסורתיים, קשר זה מבוסס על מפגש אינטרסים ובראשו ה"אנטי-ממסדיות" המשותפת לשני הצדדים. ישראל נתפסת כסוג של ממסד פוליטי שנוסד במחצית המאה שעברה, ולכן פעילות נגדה נראית טבעית לקואליציה שמאל-איסלאם ההולכת ומתהדקת בימים אלה.

• הצדקת השואה בדיעבד באמצעות הצגת הישראלים באור שלילי. תדמית "הישראלי הקוצר את איבריהם של פלשתינים", מאפשרת לאירופה להקל ברגשי האשמה שלה על יחסה ליהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ומכאן מקור התמיכה בחמאס נגד היהודי "האכזר, המרעיב, ההורג והמטיל מצור".

קשה להיות יותר ציוני מאמריקה

במצב זה עומדת ישראל כמעט מבודדת לנוכח המשך המצור על עזה, כשהמשטים הבאים מאירן וממקומות אחרים מתארגנים הן על-ידי ארגונים תמימים והן על-ידי ארגוני טרור וארגונים המסייעים לו, העושים שימוש באותם עייפי נפש אירופים ובאחרים שנפלו בפח התעמולה הערבית והאיסלאמית על "הרעב בעזה". המשטים הללו ימשיכו ואף יתגברו, תוך שמארגניהם לוחצים גם על ממשלותיהם שייטלו חלק בהפעלת לחץ על ישראל.

ההתלבטות הישראלית גדולה ותהיה גדולה עוד יותר, שכן המחיר הבינלאומי שהיא משלמת על הסגר הימי על עזה הולך וגדל, ותועלתו הולכת ומצטמקת. כדי להבין עד כמה שלילית תדמיתה של ישראל כיום, די להביט ברשימת המדינות שנקטו צעדים נגדה בעקבות פרשת אלמבחוח: בריטניה, אירלנד, אוסטרליה, גרמניה ופולין (לא סופי), כולן ידידות אמיתיות של ישראל משכבר הימים - מדינות שלישראל יש עימן קשרים מודיעיניים ענפים, ובכל זאת אינן עומדות בלחץ המקומי המופנה נגדה.

כיוון שמבחינת ישראל יש למנוע הובלת נשק, תחמושת וחומרי ביצורים לעזה, עליה לגבש במהירות מנגנון פיקוח בינלאומי אפקטיבי, שיהיה בו כדי להסיר ממנה את כתם המצור על עזה, מבלי שיתאפשר לחוף עזה להפוך לנמל צבאי אירני ולעזה עצמה - למדינת חיזבאללה. בעניין זה הסיכון רב, שכן הניסיון בלבנון מוכיח כי פיקוח בינלאומי אינו אפקטיבי: למרות החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מספר 1701, אשר קבעה כי יש לפרק את חיזבאללה מנשקו, לא רק שהוא לא עשה כן, אלא הוא אף הצליח להוסיף עוד עשרות אלפי רקטות וטילים המכסים כיום חלקים גדולים ורגישים של מדינת ישראל.

בטווח הנראה לעין תמשיך מדינת חמאס בעזה להתבסס, הן בשליטתה האכזרית על האוכלוסיה המקומית, והן בהשפעתה על הפוליטיקה הפלשתינית (אפילו מחמוד עבאס שוחח עם אובמה על הצורך למנוע את התחזקות חמאס, וזאת באמצעות הסרה מיידית ומלאה של המצור על עזה), הערבית (מצרים נאלצה לפתוח את מעבר רפיח), האזורית (ראה טורקיה) והבינלאומית (בעיקר אירופה). שלטון חמאס נתפס כיום כדגם העתידי של ממשל לגיטימי בעולם הערבי, לאחר שתקרוס המערכת הפוליטית הערבית הזקנה, המושחתת והבלתי אפקטיבית, ולאחר שתאבד את יכולתה לשלוט בהמונים הרעבים, המובטלים, המוזנחים והחולים המהווים את רוב אוכלוסי המזרח התיכון.

כאשר הבית הלבן אינו מייחס חשיבות רבה לצרכיה הביטחוניים של ישראל (ראה יחסו לתוכנית הגרעינית האירנית), אין לצפות משאר העולם להיות ציוני יותר מאמריקה, והוא נסחף בעוצמה אל עבר האיסלאם הרדיקלי המגולם כיום בעזה.