רק פרס יכול

רק פרס יכול.

אבות הישוב שהפך למדינה יהודית ב-1948 גלגלו הרבה אבנים בחיפוש פתרון, שיאפשר את קיומה של המדינה מול העוינות המוסלמית שמסביבה.

כל בר דעת בימים ההם כמו דעתן ממוצע בימינו אנו הבין ומבין כי לפתרון הזה שני שלבים, כשכל אחד מאלה עומד בפני עצמו. הראשון, עמידה איתנה לאורך זמן מול התוקפנות בהנחה כי לאחר התחת ראשם בקיר הברזל יגיעו למסקנה כי עדיף הסדר שלום, ואם יגיעו אליה, יולד הפתרון (השלב) השני.

השכל הישר של האבות המייסדים כמו זה שלנו מלמד כי העוצמה הלאומית ומימושה מעת לעת באופן שיביא להרתעת אויבינו, היוותה אבן יסוד בלעדית להשגת היעדים בנפרד ובמשולב.

בהתפוגג השלום ההזוי ושפיכות דמים כמוה לא היתה מאז סיומה של מלחמת העצמאות, קיימת תחושה כי ישראל גולשת במדרון שלא ניתן לעצירה. למרות תחושת הגלישה למצב רע מקודמו, אסור לראותם כמכת שמיים או גרוע מזה להיסמך על פתרון מדיני לאחר קריסת קודמו. די בעיון בתולדות ישראל כדי להבחין כי הפתרונות היו בהישג יד, עד למפנה דרמטי שהתחולל אצלנו ובלי דעת מנע ומונע את השגתם.

ואכן, תולדות ישראל מלמדים כי במהלך השנים נוצר מפנה בהוויה הלאומית, לכדי שתי תקופות שונות בחיי האומה. ראשיתה של האחת בהסכמי שביתת הנשק ב-1949, בעוד לידתה של השניה במהלך מלחמת שלום הגליל. שם בדיוק התחולל המפנה כסדק שהתרחב לכדי שבר לכל דבר. תחילתו באובדן שלטון המערך 1977, הרחבתו באוקטובר 1982 בהפגנת ההמונים בכיכר מלכי ישראל, והשלמתו כדי פגע לאומי בהקמת ועדת כהן ובמסקנותיה.

ישראל שלפני המפנה הפכה אחריו לישראל אחרת בעיני אויבינו, מה שמסביר את רצף האלימות מאז ההפגנה ההיא ועד היום. רצף שלא היה במקומותינו מאז הסתימה מלחמת העצמאות ולאורכם של שלושים ושלוש שנים, בהם זכינו לפסקי זמן של שבע עד עשר שנים בין המלחמות. בתוכם הצליחה ישראל לנצל את תקופות השקט היחסי, לבנין הארץ וליצר תשתית כלכלית ולקליטת עליה מכל קצווי תבל. פסקי זמן הללו בין המלחמות הנן הוכחה ברורה ומוצקה, כי בשנים הללו עמדה תפיסת ביטחון התואמת לצורכי ישראל. מקצת מהאירועים הבולטים בחיי האומה מבהירים היטב את השוני בין התקופות. חיסול הטרור באינתיפאדת 1972 לעומת ניצחונם האסטרטגי של הפלשתינים באינתיפדת 87', הכרעות ברורות שהושגו במלחמת "קדש" ב"ששת הימים" במלחמת יוה"כ ובמשל"ג, מול רצף תבוסות בלבנון ותיקו בלתי נסבל במלחמה העכשווית מול פלשתין, כל אחד בנפרד וכולם כמכלול מסמנים בברור, כי אכן קרא דבר בישראל.

כל הרעות הפוקדות אותנו לרבות אובדן הביטחון האישי והאמונה בהמשך הגשמת הציונות, הנם כולן תולדת המפנה מעשה ידיה להתבייש של מפלגת העבודה.

בניגוד לכל התנועות הפוליטיות מימין ומשמאל שהיה להם אידיאל ברור, העמידה מפלגת העבודה את אידיאל השלטון כראש וכעיקר.וגם הפעם, כשהזדמן לה הטבח מעשה ידי ערבים נוצרים באחיהם המוסלמים במחנות הפליטים סברה ושתילה, הצטרפו לתנועות השמאל בהטלת האחריות הרצח על צה"ל והממשלה.

הניסיון לקעקע ולהפיל את מפלגת השלטון מכל סיבה היה לגיטימי, אלמלא התבטאויותיהם של מנהיגי העבודה ובראשם רבין ז"ל ופרס. שני הללו שהיו ממעצבי (והמוציאים לפועל) של תפיסת ביטחון שבסיסה עמדה מלחמת ברירה (ראה "קדש" "ששת הימים" "וברירת העתקת המלחמה למצרים וסוריה במלחמת יום כיפור"), שללו אותה מכל וכל ובלי דעת שמטו את הברירה שהיוותה אבן היסוד של תפיסת הביטחון.

השילוב בין שלילת הברירה על-ידי פרס ורבין ומסקנות ועדת השופט כהן אשר באה בעקבות ההפגנה,שיבש לחלוטין את קוד הקיום ומאז מדרדרת ישראל במורד המדרון.

היום עשרים ושתיים שנים לאחר ההפגנה ההיא בכיכר העיר (אוקטובר 1982), ראוי להכיר בחשיבותה המכרעת על מהלכי ההיסטוריה הקצרה שלנו.

רק כך נתן להבין את רצף האלימות שלא נקטע כבעבר, את פתיחתה של החזית בעורף, את ניצחון הפלשתינים ובהכרעה אסטרטגית, את הבריחה מלבנון, וקריסת הסכם אוסלו.

זה המקום וזה זמן להודות כי על-אף התקוות, התייחסות הומנית, השקעות עתק, ומסירת חלקי ארץ היסטוריים לידי פלשתין, אובדן הקוד הקיומי בידי מחנה השלום, הוא ורק הוא הביא לאשד של דם דיכוי והרס כלכלי לכל תושבי האזור.

הסיבה אחת ואין בילתה. הקוד הקיומי שבאמצעותו הצליחה ישראל ללא מעמד בינ"ל ומשאבים לפתח את מערכותיה במחצית הראשונה לקיומה, שובש לחלוטין בעוד שהסיבות לקיומו (של הקוד) לא השתנו מאז ועד היום. בהעדר עומק אסטרטגי מגבלה כלכלית ומדינית לניהול מלחמות ארוכות, מול איבה דתית, תושבים שגורשו מאדמתם ואינטרסים בינ"ל, חייבת ישראל לצאת למלחמה כאשר הברירה בידיה לנהלה בשטח האויב ולסיימה מהר ובהכרעה ברורה. משנשללה הברירה פועל מהלך פוליטי ציני בכיכר העיר אבדה ישראל באחת את מירב ההרתעה שהקרינה, ובמקומה שידרה חולשה שכידוע מטבע הדברים הזמינה תוקפנות הנמשכת עד עצם היום הזה.

היום, לאחר קריסתם של מהלכים מדינים חדשות לבקרים, הגיע זמנם של הלקחים העומדים איתן כצוק של אמינות וממתינים להפקתם. אחד לאחד יסמנו הלקחים את התוואי, וכמכלול יאירו את האפלה שבה הננו מגששים ללא מוצא.

הראשון שבהם מסמן את חשיבותו, עמידותו, וחיוניותו של קוד הקיום הישן והטוב, הקובע את הברירה לצאת למלחמה כראש וכעיקר לנהלה בשטח האויב ולסיים אותה בהכרעה ברורה ובזמן קצר. לקח משנה חשוב כשלעצמו מסמן את שלילת ההתשה אותה חווינו בקו בר לב הזכור לרע, בהתשה בלבנון לאורך עשרים שנה, והנוכחית מול הפלשתינים.

השבת ההסכמה הלאומית למימושה של תפיסת הביטחון הישנה, תהיה בחזקת הפקת לקח שאין חשוב ממנו. משום שהפקתו תחזק עשרת מונים את ההרתעה שאין בילתה לימי שיגרה כל שכן למהלכים מדיניים עתירי סיכון.

המפתח ליצירת המפנה נמצא בלעדית בידיו של שמעון פרס, אבי השבר ומשום כך גם היחיד היכול לאחותו. אם יבין את הנזק שגרם לעמו שם בכיכר העיר באוקטובר 1982, אם חכם שכמותו יבין כי חולשתה של ישראל פועל שיבוש קוד הקיום שלה מביא להפעלת כוח בדרך שרק פוגעת במעמדה הבינ"ל. אם ישכיל וגם יבין כי בלעדי קוד הקיום הישן והטוב אין סיכוי לעמידותו של הסכם מדיני כל שהוא, אם יפנים את הללו ויכריז קבל עם על טעותו ועוד יוסיף על חיוניותה של תפיסת הביטחון שיצר ומימש במחצית הראשונה של חיי המדינה, נתן יהיה להחזיר את ישראל לתוואי הנכון. או אז תצא ישראל המותקפת בגבולותיה ובעורפה למלחמת מגן שכולה ברירה, תבצע אותה בזמן קצר ובהכרעה ברורה. רק, ואחר כך נתן להעלות על הדעת נסיגה חד צדדית, בידיעת האויב כי כל טיל או כדור יביא את מירב העוצמה הלאומית שלנו חזרה לשטחו.