המשפטיזציה - כגידול ממאיר על החשיבה המדינית

במאמר קודם כבר הצגתי את סימן השאלה על ההיגיון של תפיסת "המשט ההומניטרי" במים בינלאומיים במקום במים הטריטוריאליים של ישראל. על זה קיבלתי תשובה עם פירוט החוק הבינלאומי המרשה לתפוס אוניות המובילות אספקה לאויב מוצהר של המדינה. כאילו כל הבעיה שעמדה לפנינו היא תכנון הפעולה הצבאית ובדיקת החוקיות שלה לפי חוקי השייט הבינלאומיים.

אף אחד לא בדק כיצד תנוצל הפעולה במישור התעמולתי, כשגם משרד ההסברה הישראלי לא יודע לנהל מלחמה במישור זה. בחוזר מודפס באנגלית יפה, שהופץ למסבירני ישראל בעולם, הסביר משרד ההסברה את הפעולה של צה"ל בצורה המשרתת יותר את תעמולת האויב מאשר את ההגנה על עמדת ישראל. את הגזענים האנטי-יהודים שאיישו את האוניות שנתפסו הוא הגדיר במושג שנלקח ישירות ממכבסת הצביעות של מילון ה"פוליטיקל-קורקט": - GAZA-BOUND ACTIVISTS. ובתרגום מילולי לעברית זה אומר: "פעילים שפניהם מועדות לעזה".

אם כך מגדירה ישראל את תומכי הטרור החמאסי, העוסקים בכל מקום אפשרי בדה-לגיטימציה של קיום ישראל, אין שום סיכוי שנוכל לשווק תמונה אמיתית על מצב המלחמה שנכפתה עלינו. מה היה קורה לו שר ההסברה שלנו היה קורה להם בכינוי האמיתי של גזענים אנטי-יהודים? ובאנגלית: ANTI-JEWISH RACISTS?

לו במקום לחפש את האוניות העוינות במים בינלאומיים היו תופסים אותן במים הטריטוריאליים של ישראל, היה כל הסיפור נסוב סביב זכות המדינה להגן על גבולה הימי ולאסור את החוצים אותו בכוונה פרובוקטיבית - כנגד אזהרה מפורשת שקיבלו לא לעשות זאת. כל האסירים היו צריכים אז לעמוד למשפט, שהיה מגלה את כוונותיהם הנפשעות. משפט ראווה שלהם (כן, כמו משפטי הראווה של סטאלין שרבים מ"האקטיביסטים" עדיין סוגדים לו) היה משרת את ההסברה הישראלית יותר מכל העלונים של משרד ההסברה השלומיאלי. כך, גם לא היינו מעלים על סדר היום את המושג הרגיש של זכותנו להטיל מצור על עזה, (שם אנו מרעיבים, "כידוע" מיליון ילדים פלשתינים), אלא רק את מאסרם של פולשים לא חוקיים למים הטריטוריאליים של ישראל.

במקום זה, אנו מוצגים כיום כפיראטים התוקפים אוניות של "אזרחים" במים בינלאומיים, ולך תסביר לעולם מה כתוב באותיות הקטנות של חוק השייט הבינלאומי על "זכותנו להטיל מצור על עזה". גם לפי חוק זה, כלל לא ברור אם אחרי עצירת האוניות אפשר לאסור גם את נוסעיהן. כך אנו נראים כשבמקום תכנון מערכתי מלא של התמודדות עם "משטים הומניטריים" - כולל תוכנית של לחימה פסיכולוגית והסברתית - מסתפקים רק בכסת"ח שסיפק משפטן, שאינו רואה כלום מחוץ לספר החוקים המונח לפניו.

הגיע הזמן שקברניטי המדינה יקראו כמה ספרים אמיתיים על ניהול מלחמה, שם כבר הוסבר לפני יותר ממאה שנים שהלחימה היא המשך של המדיניות באמצעים אחרים ולא באה במקום חשיבה מדינית מערכתית. ועכשיו, להשלמת איוולת המשפטיזציה, ימנו שופט שיבדוק מערכה שאין לו מושג על מרכיביה האמיתיים.