יאיר לפיד - אתה לא משיח

יאיר לפיד נתפס תמיד כ"ממונה על הישראליות"; המסע שפתח לפיד בשבוע שעבר בכינוס תמים תחת השם "הישראליות לאן?" החל בתמימות ונגמר בכוונות. לא אני מגדיר זאת כמסע, אלא לפיד בעצמו, לא בג'ינס וחולצה שחורה, אלא חנוט בעניבה, מהלך על במה כראש ממשלה: "פתחתי במסע כי הבטחתי לבן שלי יואב, שיושב כאן, אני הבטחתי לו איזושהי מדינה, ואני מעדיף למות בעודי מנסה לתת לו את המדינה הזו... אני הולך לכל מקום שמוכנים להקשיב לי, ומצלצל בפעמון כי אין מבוגר אחראי".

משיח לא בא, אבל מדי פעם הוא מצלצל - כנראה בפעמון של לפיד. אין מבוגר אחראי, אבל יש פה ילד שמתלונן על הכל: שבוע אחרי שבוע, טור אחרי טור - כאילו היה התנ"ך של הניו-אייג', מתלונן לפיד על החרדים, על הפוליטיקאים, על חוק החזיר, חוק החמץ, על מספר השרים, על המשטרה, על צה"ל, על הרבנות, על שכר המינימום. כמו כולם. אבל לפיד עושה זאת עם הילת משיחיות וניצול המדיה של ערוץ 2 האגדי, כנושא הלפיד החילוני, התקווה החדשה של המרכזניק המצוי - זה שקורא רק ידיעות אחרונות, רואה גם האח הגדול ומייחל לארץ נהדרת נוסח לפיד.

ההתנפלות הוירטואלית על המשיח החדש לא רחוקה מההתנפלות על אחד ממנצחי תוכניות הריאליטי באותו ערוץ שמר לפיד עובד בו. התקשורת אוהבת את עצמה ולכן אוהבת את לפיד. כותרת כמו "מרוץ הלפיד" (19.3.10, מעריב) ושאלה מפמפמת כמו: "האם הטאלנט שאוהב לצאת בסדר עם כולם עוד יהיה ראש הממשלה של כולם", חותמת על התיזה. טאלנט? קונה. אבל ראש ממשלה??

לממונה על הישראליות היה מה לומר גם על ההינתקות ביוני 2005: "סיכוי יחיד לחיים נורמליים". המילה הזו, "יחיד", כל-כך מאפיינת את הישראלי החדש, המיואש, זה שהבטיחו לו יונה, עלה של זית - וקיבל את אחמד מפוצץ לו את האספרסו בלב תל אביב. מאז תרבות ה"יחיד" ו"הסיכוי היחיד לשלום", יש לו לישראלי החדש את היחיד והמיוחד, מישהו לרוץ איתו, זה שמישיר מבט נעים ורך בערב שישי - אותו ערב עליו כתב לפיד (4.2.07, ynet): "אני גם אוהב את הרעיון של שולחן השבת, שבו המשפחה מתכנסת לא סביב הטלוויזיה, אלא סביב השבוע שהיה". מבולבלים? גם אנחנו.

תאמינו או לא אבל חלפה שנה (13.10.06) ולפיד ההינתקות כבה: "מדוע היה דחוף וחשוב כל-כך למדינת ישראל להתפנות מעזה?" שוב מבולבלים? אני לא.

באותה כתבה מ2007 נושא הלפיד החילוני מתגלה כפולמוסן קלאסי ממוצע, קצת פחות מתוחכם מהטור השנון בעולם: "חוק החמץ גמר את הצורך של החילונים להקפיד על החמץ בפסח, חוק החזיר גרם לפתיחת כל הסטייקיות הלא-כשרות". הפילוסוף הניאו-חילוני שוכח שהוא מבוגר, שוכח ששנתיים אחר-כך הוא ירצה להיות 'המבוגר האחראי' וחושב כמו ילד ממוצע: אין חזיר? אין חמץ בפסח? נעשה דווקא!

אמרתי לכם, כמו כולם - רק 'טאלנט'.

גם על קיום האלוהים הוא מרשה לפקפק: "לא רק שמותר לשאול אם יש אלוהים, זה מה שאלוהים רוצה שנעשה". בדיוק כמו טומי ז"ל, 'האבא של-הבן-של', הוא חושב שאוכלי החזיר לדורותיהם נולדו בגלל אלה (היהודים) שלא רוצים חזיר. נו, מה אתם אומרים?

כדי להיות אלטרנטיבה חילונית, לפיד ניסה לקחת בעלות גם על התנ"ך, ולכן כתב ספר 'הגיבורים שלי - ארבע הרצאות תנ"כיות', התנ"ך - עם תיקונים קלים סטייל לפיד.

זה פשוט: יאיר לפיד מתפתל - קצת בעד קצת נגד, מדי פעם תוקף אנטישמים, בעד מורות של אוטיסטים, בעד ארוחות שישי בלי טלוויזיה, אבל אם כבר טלוויזיה בשישי בערב - אז שהוא יהיה שם, 'המבוגר האחראי' - רק עם 'שינוי' קל: הוא פשוט יודע שאם כבר הוא מצטלם טוב, נראה טוב, עדיף לו להזכיר את ביבי מאשר את אבא טומי ז"ל שהביא שישה עשר מנדטים של שנאה בגלל שהביא נוזל לניקוי כלים כשר לפסח עם חותמת בד"ץ לתשדיר בחירות של 'שינוי'.

ההתפתלות של החייל האמיץ לפיד, כדי להראות שהוא תמיד במרכז, עלתה לו בתביעת דיבה כאשר כינה (12.5.06, "החייל האמיץ חננאל") את החייל שסירב ללחוץ את יד הרמטכ"ל חלוץ "חננאל המתפתל והמשתולל", כאשר שמו בכלל נתנאל - אבל מה זה חשוב, נתנאל, חננאל או מתנחאל?

לסיום, אצטט עבור מר לפיד ענק אחד ויחיד - הפעם באמת. פרופ' יובל נאמן ז"ל, שבנו טדי הגדירו בהספד באוניברסיטת תל אביב, "האתאיסט הכי דתי שהכרתי", ענה כך לשאלת עיתונאי על מעמדו בממשלה:

"אם אני מסתכל על היקום העצום סביבנו ואני רואה איזה חלק אפסי אני תופס בו, על כדור הארץ, שהוא גרגר קטן, חלק ממערכת השמש, שהיא חלק ממיליארדי שמשות, שהן חלק משביל החלב, שכמוהו יש מיליארדים, השאלה מה מעמדי על האדמה ממש לא רלוונטית".