על משקל האמירה הביתרית "למה נירא את המוות הן הוא על כתפנו רוכב" אפשר לומר מדוע נרחיק בפחד מן האייתולות והקנאים השיאים באירן, כולל אימת הגרעין, אם כל המטען השחור הזה של קנאות דתית ובעיטות גסות במדינה ובחוקיה רובץ לפתחנו. אם תוסיפו לזה את הניכור שאנו יצרנו בקרב ערביי ישראל - זהו מרשם לפיצוץ והרס של כל מה שבנינו כאן וחלמנו עליו בחזון הציוני.
האיום הוא כאן, ואלופי הביטחון ומומחי הטרור שאמורים לשלוט, מוליכים אותנו לעברי פי פחת ועומדים מנגד עם משקפת לטהרן בשעה שהטיטניק כבר נוטה על צידה ולהם יש סירות הצלה ממונעות הישר למגדלי השחקים.
מי שרוצים לטמון ראשם בחול, ויש כאלה למכביר, גם במעוז החילוני בתל אביב וגם בתקשורת, יראו את הגילויים הבוטים של צפצוף על חוקי המדינה, מצד האוכלוסיה החרדית הקנאית והאוכלוסיה הדתית השותקת, כאפיזודה חוזרת על עצמה או כתרגיל ביחסי ציבור. ככה כותב
עוזי בנזימן, עורך "העין השביעית" במגזין המקוון ב-20.6.2010: "למראה הפגנת החרדים שלשום אי-אפשר היה לחמוק מהרהור עד כמה מצער שאין מארגניה משרתים בצה"ל או, לפחות, נמנים עם מערכות ההסברה של המדינה. המבצע התדמיתי המשובח הזה הוכיח כישורי ארגון ותבונת יחצנות שלא נראו כמותם ברשויות הממלכתיות זה עידן ועידנים.
לו היו האחראים על הקמפיין שהפיקה חסידות סלונים יושבים בשביעיית השרים החורצת את גורלה של המדינה, או במטכ"ל היוזם מהלכים המשפיעים עמוקות על תדמיתה, או בהנהלת משרד החוץ שאוזנה אמורה להיות כרויה להדים שמעוררות החלטות הממשלה בקהילייה הבינלאומית - הייתה ישראל במצב שונה לחלוטין...
זה היה קמפיין יחצני ראוי לשינון: הנכונות של ראשי חסידות סלונים, המסתייגים בדרך כלל ממגע עם התקשורת החילונית, לקבל עליהם את כללי המשחק ולשתף איתה פעולה; בחירת הנואמים והמרואיינים (הורים ספרדים השותפים לתפיסת ההפרדה בבית-הספר בעמנואל) והכנתם לחשיפה הציבורית עד כדי פתיחת דירותיהם וארונותיהם למצלמות הטלוויזיה; שימוש בטריקים הסברתיים - החל מפריטה על מצוקתם של הילדים שהוריהם נשלחים לכלא ועד לניסוח כרזות ושלטים קליטים.
חזקה על עורך, פרשן ופובליציסט בולט שהוא לא רק עיתונאי ידוע אלא גם עוסק בעיתונאות הרפלקטיבית, כלומר כיצד נראית העיתונות לענפיה, בעיניו, שהוא מבין דבר או שניים בנושא תעמולה ושכנוע המוני. אבל ההתייחסות לטקטיקה, אף שיש לה חשיבות רבה, מסיטה את תשומת הלב מן האסטרטגיה. יתירה מזאת, הבעיה היא לא עמנואל. אני מוכן לקבל את הגרסה שאין כאן אפליה עדתית אלא אפליה "דתית". כלומר הבנות מבית ספרדי אינן מספיק דתיות אליבא דהנהלת בית הספר בעמנואל. אפשר ואלה גילו שאחד ההורים הולך למשחקי כדורגל בשבת, וכיו"ב חטאים. הבעיה היא התוצאה, שהיא ליבת העניין.
במדינת ישראל מתחנך ציבור גדול, על חשבון משלם המיסים, ציבור שהולך וגדל, שמתאב את מערכת הערכים הדמוקרטית הבסיסית. זה קורה גם במדינות אחרות. אבל שם מדובר במיעוטים קטנים ובמסגרת של אכיפת חוק ללא רתיעה. כי החוק עומד מעל לכל. יהודי דתי בארה"ב או באנגליה וצרפת לא יהין להתבטא נגד החוק שלא לדבר שלחתור תחתיו.
במשך שנות דור לא רק שאפשרנו לגידול זה לצמוח אלא גם השקינו אותו, או שראינו בו איזה פרח שונה בשדה שושנים, שמוסיף גוון. והנה באה המציאות שלא רק טפחה על פנינו אלא קמה עלינו לפגוע בבטן הרכה שלנו כמדינה שבסיסה חוק ושוויון וערכי דמוקרטיה אשר זרים ומנוכרים בעיני הקנאים שחורי הקפוטות, הקוזקים של אלוהים שדוהרים על גבינו. אנו רואים על המרקע את כתב ערוץ 1 לצבאות השם, אורי רווח, חיוור ומזיע, כאילו זה עתה חזר מן המראות של פרשי ג'ינגס חאן או צבאות בעלות הברית בנחיתה בנורמנדי. מלחמת גוג ומגוג. צבא שמתחרה במונדיאל.
יחד עם זאת החלל הגדול של העדר שלטון או העדר אכיפה בגין סיבות שונות ובראשם נימוקים קואליציוניים, מעמידים את צמרת השלטון בשורה אחת עם מפירי החוק. המעשה הנלוז של מפירי החוק והמחדל של אלה שנבחרו כדי לאכוף אותו צמודים. ויש עוד גורם חשוב למצב. הציבור החילוני שנוח לו לשבת בבית ולראות את משחקי המונדיאל מאשר לצאת בחום ובלחות התל אביביים לכיכר רבין. הכיכר על שמו של מנהיג חילוני שנרצח על-ידי קנאי דתי משכיל. בהקשר זה ראוי היה כי החילונים יקבלו את המלצה של עוזי בנזינמן בכל הקשור להתגייסות למען רעיון.
אבל הם ישנים. ברוב הדיווחים אין כמעט זכר לאיזה קול של חילוני, קולות של משפטנים בפרט ואנשי אקדמיה בכלל, קולות של סופרים, של אמנים, של שוחרי דמוקרטיה בכלל. הערוצים פרוצים לדיווחים חד-צדדיים. כי הצד השני נאלם. הוא בשממה תקשורתית. על אלה כתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בפואמה הגדולה שלו "מתי המדבר":
אנחנו גיבורים.
דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו.
ידנו לבדה,ידנו החזקה.
את כובד העול מעל גאון צווארנו פרקה,
ונזקוף ראשנו שמימה ויֵצָרי בעינינו-
ונערוק למדבר ונאמר לציָה - אימנו!"
אין צורך לא בשכתוב הקטע ולא בעידכון אקטואלי. הוא משקף את המציאות. המדבר הוא נורמטיבי הוא זורה חול בעיננו ואנו חושבים שזה גל של רוחות קדים שיחלפו והאובך ישקע.
ממזרח אירופה לישראל
הדתיים הקנאים, מסוג נטוריי קרתא או אתרא קדישא של הרב שמידל וחסידיו, היו בארץ ישראל הרבה לפני קום המדינה. אבל הם היו מיעוט מבוטל, וחיו להם בגטו שלהם. החסידות על מפעליה ומוסדותיה קבלה תגברת דווקא לאחר השואה עם קום המדינה כאשר אחת הפעולות של השרידים הייתה לשקם ולשחזר את חצרות החסידים, המוסדות, הישיבות, בתי הכנסת ועוד כלי קודש. ואלה במדינת ישראל ותחת שלטון דמוקרטי התפתחו ושגשגו. במזרח אירופה בכלל ובפולין בפרט שבה פרחו חצרות החסידים, תנועת אגודת ישראל הייתה דומיננטית, הן במישור הארצי והן במישור המקומי. איך אפשר להשוות חסידות קיקיונית מפולגת כמו "חסידות סלונים" ו"חסידות סלאנים" (אבות המהומה סביב ביה"ס בעמנואל) לתנועה המונית עממית כמו אגודת ישראל. מנהיג "אגודת ישראל"
האדמו"ר מגור, אברהם מרדכי אלטר, (בעל "אמרי אמת") האדמו"ר הבולט והמשפיע ביותר בתנועה החסידית בעולם,במחצית המאה הקודמת, איש שלום היה. באוסף המכתבים הנמצא במכון "עמודי האור" בירושלים ומובא בספר "גשר של נייר",(ע' 127 משרד הביטחון - ההוצאה לאור 1996) מכתב שכָתוב עברית נאמר: "באתי לבקש מכולכם דרישה אחת שקולה כנגד הרבה דרישות ובקשות. אני מבטיח בעזרת השם יתברך להחזיק לכם טובה בזה ובבא בכל אשר יהיה לאל ידי כן למי שיסייע להוציא( את הפנייה) מן הכוח אל הפועל... בעוונותינו הרבים נמצאים חסידים שיש ביניהם חילוקי דעות ומלבינים פנים ברבים. זה לא טוב. צריך שהיה ביניכם שלום אמת ואחד יעזור לחברו... בזכות זה יעזור לכם השם יתברך בכל העניינים בכלל ובענייני פרנסה בפרט..."
האם פרנסי "אגודת ישראל" ונציגותה בכנסת מקיימים את התחינה, הפנייה הזאת של אחד מגדולי מנהיגיהם? האדמו"ר, כאמור, איש שלום היה: "אני באתי לעולם כדי להשכין שלום" - אמר פעם לגיסו הרה"ק מבנדין זצ"ל - אם אין שלום אין כלום - כתב באיגרת (ראש גולת אריאל-מכון "עמודי אור" תש"נ) הוא ביקש אותו גם בקרב הציבור היהודי בכלל ובין חצרות החסידים (שהמריבות ביניהן היו קשות יותר מאשר חילוקי הדעות ביניהן לבין הקהילה החילונית) בפרט. לא בכדי נקראו ה"ליטאים" מבית מדרשו של הגאון מווילנה - "מתנגדים". הם התנגדו לכל פירוש של בית הלל שהחסידים ניסו לתת להלכה.
בארץ הם יוצגו על-ידי הרב שאך. מכאן יובן מדוע תנועת ש"ס על מנהיגה הרב
עובדיה יוסף התייצבה נגד הספרדים-תומכיהם, שביקשו לשלב את תלמידיהם בבית הספר בעמנואל. ש"ס, למי שאינו יודע, היא יציר כפיו של הרב שאך. וזאת כמשקל נגד לאגודת ישראל החסידית. והנה צאו וראו עד היכן הגיע האבסורד.
בכלל, דבר רע קרה לתנועה החסידית בישראל בשנים האחרונות (לאחר עידן הרב יצחק מאיר לווין מנהיג האגודה שייצג את תנועתו בממשלה הראשונה של בן-גוריון). תנועה שהייתה ידועה במתינותה הפכה לקנאית, תנועה שהייתה אוניברסלית באופייה הפכה ללאומנית. ולו זו בלבד אלא הלאומנות היא לא ציונית אלא קלריקאלית, מין תעתיק שיעי בישראל.
בשעתו, כאשר "גשר של נייר" יצא לאור, רואיינתי בגלי צה"ל. בין היתר נשאלתי אם אני יכול להשוות את התנועה החסידית בפולין לבין זאת בארץ, אף שהייתי ילד (בספר - פרק שלם על ביקורי בלוויית סבא אצל האדמו"ר מגור בהיותי בן 8. מכאן יובן גם שנולדתי וגדלתי בבית חרדי) תשובתי הייתה: אז הם אולי נסעו בכרכרות, אך נסעו קדימה. כיום הם נוסעים במכונית - ברוורס" עד כמה שאני יכול להתרשם התיאור הוא נכון עד עצם היום הזה. המצב אפילו החמיר. המנטרה של הקהילה יהודית הייתה "דינא דמלכותא דינא". כלומר יש להקפיד על כיבודי חוקי המדינה, בכל מקום בעולם.
והנה כאן בישראל-סגן שר במשרד החינוך, מר פורוש, פופוליסט ורודף פרסום למהדרין, קובע לעצמו אוהל מחאה ליד בית הסוהר שבו עצורים מפירי החוק מעמנואל. לאחר פגישה עם ראש הממשלה ביום ד' האחרון יש לאיש הזה עזות מצח להתלונן על "אנרכיה", כתוצאה מפסיקת בית המשפט העליון. יו"ר ועדת הכספים, חורץ לשון נגד המדינה, ושר הפנים אלי ישי הספרדי סתם מלהג כדרכו, ומתבונן לאחור בצל של
אריה דרעי שרודף אותו...
צו פיוס מזויף
במציאות הזאת ובמצב הזה כל תרגיל שנועד לרָצות את הקנאים פועל ויפעל כבומרנג. הם לא מבינים את שפת הסובלנות. וכיצד יבינו זאת אם העדר סובלנות חרות על דגלם. הם מבינים כוח. ככה היה תמיד וככה קרה גם לאחר מקרה העצמות היבשות ליד בית החולים באשקלון. ראש ממשלתנו שחָרֵד יותר לקואליציה מאשר לסדרי מנהל ושלטון תמך ברב שמידל, ורק כאשר קמה מהומה, הוא, כדרכו האקרובטית, התכופף, ואמות הספים לא רעדו. מסתבר שחניך ביתר זה מבין את שפת הכוח. את השיר שלהם "והעיקר לא לפחד עוד" - צריך לאמץ - השלטון ובעיקר הציבור הרחב. הגשר אכן "צר מאוד" ככותרת אותו שיר.
התנועה בשעתה שקראה ל"צו פיוס" מעולם לא דיברה אל הקנאים. היא הסיחה את דעת החילונים מן העיקר. העיקר הוא שישראל אינה ולא תהיה מדינת הלכה. העיקר הוא שכל מי שמרים ידו נגד החוק, בין אם בתחום הפלילי ובין בתחום האזרחי - ייתן את הדין על כך. לא בבתי הדין הרבניים אלא בערכאות המשפטיות של המדינה. במשטר הדמוקרטי שלנו הם נבחרים על-ידי ציבור ולא על-ידי בד"ץ, וככאלה מקומם בבית הנבחרים. אולם, מכול בחינה שהיא, ראוי היה שלפחות לפרק זמן, לא יכללו בשום קואליציה ממשלתית.
סנקציות מבית היוצר שלנו ולא של מועצת הביטחון. משטר דמוקרטי חייב להקפיד על כך שהמיעוטים שבו, לאומיים, דתיים, ואחרים לא יקופחו. לעתים יש צורך גם בחקיקה מתקנת, או בתקנות מתקנות ומעשים אחרים כדי שמיעוטים יחוש שלא נתונים ל"רודנות", של הרוב. נכון שאין דין ללא צדק,ואין צדק ללא רחמים, אך אלה לא שייכים כלל לדריסה המונית על החוק, כמון עדר של עזים עיוורות. מונח שטבע בשעתו הרב עובדיה יוסף כלפי חילונים ועכשיו הוא עצמו הולך בעקבות עדרי הקנאים.
ודאי נשמע בימים הקרובים על מגשרים, מפשרים, על פוּשֶרים ומאכערים, סרסוריי החוק. יש להתרחק מהם הפעם שכן הם אלה ששותפים לזילות החוקים. הם החלופה החיצונית לבתי הדין הרבניים - חלופה רעה.
משטר דמוקרטי צריך להגן על עצמו בעיקר מפני הצרים עליו בפנים. כמו שיש שלט: כאן הגבול!!!, כך צריכה להיות אזהרה ומחסום: כאן גבול הסבלנות והסובלנות נגד מפירי החוק והמעודדים אותם לכך. אחד האבות המייסדים של ארה"ב, תומס ג'פרסון אמר: לביצוע החוקים נודעת חשיבות רבה יותר מאשר לחקיקתם" - זאת הכתובת על הקיר לממשל שלנו.
