לפני מספר שנים טסתי לאנגליה. חופשה טובה בארץ עם עבר מפואר, מלכותי. שהיתי בלונדון. הטיסה הייתה ממש באותו היום בו ניסו אנשי אל-קאעידה לפוצץ עשרה מטוסים במקביל בין אנגליה לארצות-הברית, בעודם באוויר. ברוך השם לא קרה דבר, המחבלים נתפסו ואיש לא נפגע.
השהות בלונדון הייתה חוויה נהדרת, אך דבר אחד הפריע לי: אין שם חדשות. אם בארץ התרגלתי למשבר שרודף משבר, בין אם אלה מבצעים צבאיים (זה היה בקיץ של מלחמת לבנון השנייה. אל דאגה, טסתי אחרי שהיא נגמרה), או משבר קואליציוני (
ועדת וינוגרד למשל), או סתם רצח אקראי של חום יולי אוגוסט - תמיד מעניין אצלנו. אבל הבריטים, אוי הבריטים, כמה משעמם שם. אין חדשות. כלום. כאילו לא קורה שם שום דבר, אז הם מחפשים ברחבי העולם חדשות, העיקר שיהיה מה לכתוב.
כיום התרגלנו כל-כך לתופעה שיש חדשות כל יום, עד שהעיסוק בעסקת שליט עולה רק בזמנים מסוימים מאוד, בהם לא קורה דבר. אז המשט עבר, האירנים לא באים לעזה (מעניין שפתאום הם מעדיפים לא להילחם), המונדיאל מתחיל כבר לאבד מהערך החדשותי שלו, ובקיצור - אין כותרת ראשית.
הדיון לגבי הלגיטימציה של עורכי החדשות לתמוך בצורה כה מוחלטת בעסקה, והאם היא דווקא פוגעת או לא פוגעת בקידום העסקה - הוא דיון שיש לקיימו, אך לא בו אעסוק. מה שמפריע לי זה שגלעד יושב ונמק לו ארבע שנים, והעניין שלו עולה רק כשמשעמם לנו. זה כאילו בישיבת העורכים מתייעצים ושוקלים: "מה היה עם אובמה השבוע? אכל המבורגר עם מדבדב? לא, לא מעניין". "האירנים ביטלו את המשט כי הם מפחדים מאיומי ישראל למלחמה? טוב, תכניס את זה לפינה - זה לא מרגש מספיק".
השיקולים הפוליטיים הם דבר אחד, והרי
חופש הביטוי מאפשר לעיתונות להביע את השקפת עולמה - ובתנאי שכזו היא ותו לא, אך נראה שיש כאן ניצול ציני בתמיכה המאסיבית בקמפיין למען עסקת שליט. האם תמיכה בעסקה תעלה את מחיר העסקה להשגת סרט צהוב, או שכמות המכירות תגבר דיה לספק את צורכי בעל-הבית?
