להאיר את פרשת קצב (ה')

פרשת קצב הביאה לידיעת הציבור הישראלי מושגים שהוא נחשף אליהם לעיתים רחוקות, אם בכלל, וביניהם: "נבצרות" והדחת נשיא מכהן. במושג "התפטרות" מכהונה ציבורית - בעקבות התנהגות שאינה הולמת או תפקוד לקוי - נעשה במחוזותינו שימוש נדיר ממילא.

נבצרות זמנית ל-16 שעות למינוי נשיאת בית המשפט העליון

על-פי סעיף 22 (א) (2) לחוק יסוד נשיא המדינה רשאי הנשיא להודיע לוועדת הכנסת כי נבצר ממנו, דרך ארעי, למלא תפקידו. אישרה ועדת הכנסת את הודעתו, ברוב קולות, יפסיק הנשיא למלא את תפקידו למשך הזמן שצוין בהודעתו. על-פי סעיף 4 (א) לחוק יסוד השפיטה, "שופט יתמנה בידי נשיא המדינה לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים"; ומי שהתמנה שופט, יצהיר הצהרת אמונים לפני נשיא המדינה (סעיף 6 לחוק). בעיני העם נחשב מעמד המינוי והצהרת האמונים כטקס השבעת השופט המתמנה.

ביום ה', 14.9.2006, אמור היה להתקיים טקס השבעתה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, אשר החליפה בכהונה את אהרן ברק. עד ליום זה נחקר משה קצב ארבע פעמים כחשוד בעבירות שמרביתן - אם לא כולן - הן מסוג פשע, היינו שהעונש עליהן הוא שלוש שנות מאסר ומעלה. ככל שהלך והתקרב מועד טקס ההשבעה של ביניש, החלו להישלח מסרים לכיוון קצב על המבוכה העצומה העלולה להיגרם אם יתקיים הטקס בראשותו. כך למשל התבטא המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס מישאל חשין, כי מוטב שקצב "יהיה חולה באותו יום" (הכוונה ל"חולה" במובן המטפורי של המושג). הדרישה כאמור נשאה פרי ושבוע ימים לפני הטקס, ביום 7.9.06, הודיע קצב כי בכוונתו להיעדר מהטקס.

הודעת הנשיא כי בכוונתו להיעדר מהטקס עוררה שאלה חוקתית פשוטה למדי. כל עוד מכהן הנשיא וממלא את תפקידו, אין הוא רשאי להאציל מסמכויותיו לאיש אלא בהליך שנקבע בחוק. לפיכך הודעתו על כוונתו להיעדר מהטקס הייתה חסרת תוקף משפטי. היועצת המשפטית של הכנסת, נורית אלשטיין, אף הוציאה חוות דעת ברוח זו ובעיקרה העמדה כי הדרך החוקית היחידה להיעדרותו של קצב מהטקס, שאינה התפטרות, היא נבצרות - ובנסיבות אלו "נבצרות זמנית". כך יושמה הוראה בחוק "חוקתי" (חוק יסוד) שבאה להסדיר היעדרות הנשיא מהארץ או מפאת מחלה קצרה, למקרה שהמחוקק לא התכוון אליו ולא צפה אותו. ביום שני, 11.9.06, קיבלה יו"ר ועדת הכנסת, רוחמה אברהם, את פניית הנשיא, בה הוא מבקש כי הוועדה תאשר לו נבצרות למשך 16 שעות ביום הטקס. הוועדה התכנסה ביום 13.9.06 ואישרה את הבקשה ברוב קולות - בעד: 12, נגד: 6, נמנעים: 3. אגב, באותו יום של הדיון בוועדת הכנסת, נחקר קצב כחשוד בפעם החמישית.

ככלל, חברי הכנסת שהצביעו "בעד" עשו כן מהטיעון העיקרי כי אם זה רצונו של הנשיא, יש לכבדו כפי שהוא. אלו שהצביעו "נגד" נימקו את הצבעתם בטענה כי אין זה ראוי לבקש נבצרות רק לשעות ספורות - או שמבקשים נבצרות מירבית או שאין מבקשים נבצרות בכלל. ה"נמנעים" הצביעו כך מתוך הסכמה עם עיקרי טיעוני "הנגד" ו"הבעד".

מרבית חברי ועדת הכנסת שדנו בפניית הנשיא התבטאו כי חשים הם אי-נוחות רבה בכל הנודע לפניית הנשיא. אחדים מהם הביעו מורת-רוח כי נגזר עליהם לדון בפנייה יוצאת דופן שכזו, כאשר מבחינתם כל הקונטקסט שלה לוט בערפל. איש לא עדכן אותם על מה נחקר הנשיא - ולו גם באופן כללי ביותר. המקור הרשמי היחיד שעמד לרשותם הוא הודעת דובר המשטרה, שבמקרים אלו יוצאת בדרך-כלל לאחר תיאום עם פרקליט המדינה והיועץ המשפטי, כי הנשיא נחקר באזהרה בגין עבירות על החוק להטרדה מינית, וכן בנוגע לעבירות שבסימן ה' לפרק י' בחוק העונשין. לכל הדעות, "הודעת דובר" זוהי הודעה נפסדת שאינה מקיימת את הנוהג וההסדרים בכל הנוגע לחקירות אישי ציבור. סימן ה' בפרק י' בחוק העונשין כולל שורה של עבירות שקצב לא הוחשד בהן, וחלקן אף חמורות מאלו שנחקרו בפועל. כזכור, העבירה החמורה ביותר שיוחסה לקצב הייתה אינוס שעונשה 16 שנות מאסר, ולא אינוס בנסיבות מחמירות (20 שנה) או מעשה סדום ועבירות אחרות המנויות בסימן ה' לפרק י'. מה בדיוק אמור הציבור להבין מהודעה כזו? בכמה מקרים מדובר? האם בכל המקרים מדובר באינוס?

אינני זוכר אם קם עיתונאי אחד מתא כתבי המשטרה או המשפט והתרעם בריש גלי על ההודעה הסתומה (תרתי משמע) הזו שיצאה מטעם דובר המשטרה, ואם היה כזה, הריני מתנצל בפניו שלא זכרתיו, כי ראוי הוא לציון לשבח - אם עשה כן. במאמרי השני בסדרה, מתאריך 4.6.10 [ראה משמאל למעלה], הרחבתי על זכותו של הציבור לקבל ללא דיחוי שאינו מן העניין, כל מידע שיש בו עניין לציבור. ומנגד, חובתה של הרשות לספק לו את המידע כאמור. ואילו על התנהלותה הרופסת של התקשורת בפרשה התייחסתי במאמרי הרביעי מיום 17.6.10 [ראה משמאל למעלה]. בשולי הדברים אוסיף כי הגיעה השעה שכל ההודעות לעיתונות היוצאות מכל משרדי הממשלה ומכל הרשויות השלטוניות, תעמודנה לרשותו של הציבור כפי שהן, ותהיינה נגישות לכל המתעניין, בכל עת וללא תנאי וסייג. במדינה מתוקנת אין צינור אקסקלוסיבי המעביר מידע רשמי מזרועות הממשל לעיתונות, הממדר את הציבור הרחב. זכותו של הציבור לדעת מה נמסר לתקשורת ממקור ראשון, על-מנת שיוכל לשפוט ולהעריך את המידע כשלעצמו, את מוסר המידע ואת מפרסמו.

דומה כי משה קצב הפיק את לקחיו מהנבצרות הזמנית. ביום 28.9.06, שבועיים אחרי שהיה בנבצרות הזמנית ל-16 שעות לרגל השבעתה של נשיאת בית המשפט העליון, השביע קצב את השופט אליעזר ריבלין לתפקיד המשנה לנשיאת בית המשפט העליון.

באותו יום ממש, או בסמוך אליו, על-פי החשד, קרא קצב למתלוננת ל', העובדת במשכן נשיאי ישראל, ושאל אותה אם היא נחקרה פעם נוספת במשטרה, מעבר לחקירה עליה כבר ידע. כדי להשפיע על המתלוננת כי תתאים את גרסתה לשלו, אמר לה קצב כי באותה הזדמנות שהוא נישק אותה, עשה כן אך כאות הוקרה על עבודתה הקשה וכמחווה בעקבות הערכתו אליה. על-פי החשד, ביקש ממנה קצב שתדווח לו אם נשאלה על אירוע זה במשטרה ומה השיבה, על-מנת שיידע מה להגיד אם ייחקר בעניין. לבסוף, ביקש ממנה קצב לשמור את הדברים האלו שאמר לה בסוד. המשמעות המשפטית של שיחה כזו, בין חשוד ובין המתלונן נגדו, היא עבירה של הטרדת עד ושיבוש מהלכי משפט. לימים יואשם קצב בעבירות אלו בנסיבות שתוארו לעיל.

דוח סיכום החקירה

נראה שהתפטרות של חשוד מתפקיד המעניק לו חסינות מפני הליכים פליליים, במהלך החקירות התנהלות נגדו, הוא צעד לא רנטבלי. לכהונה, לשררה ולחסינות ישנם יתרונות בולטים מבחינתו של כל חשוד. במהלך גלי צונאמי, עדיף לשהות בחוף מבטחים.

בתאריך 15.10.2006 הועבר "רשמית" תיק החקירה לפרקליטות, מלווה בדוח סיכום כמקובל. המילה רשמית נתונה במירכאות מאחר שעיקרי חומר החקירה הועברו באופן שוטף ובזמן אמת לצוות הפרקליטות שליווה את הצח"מ מקרוב. עם זאת, בפועל החקירה לא הסתיימה כיוון שהמשיכו ונעשו בה השלמות לבקשת הפרקליטות - כפי שקורה לעיתים קרובות - ובכלל זה פעולות בעקבות פניות הסניגורים. על העברת התיק לפרקליטות הוציא דובר המשטרה הודעה, המתואמת במקרים מעין אלה עם פרקליט המדינה והיועץ המשפטי, שכללה בין היתר את ההצהרה כי: קיימת תשתית ראייתית לכאורה כי במספר פרשיות, בהן מעורבות מספר נשים שעבדו תחת מרותו של קצב, בוצעו על-ידי הנשיא עבירות מין של אינוס, מעשים מגונים בכוח, מעשים מגונים ללא הסכמה ועבירות של הטרדה מינית. כמו-כן הוצהר כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה נגד הנשיא על עבירות של קבלת דבר במרמה ושל מרמה והפרת אמונים, ועבירה לפי חוק איסור האזנות סתר.

מהעובדה כי הודעת דובר המשטרה חשפה לראשונה בפני הציבור הישראלי אחדים מהחשדות שיוחסו לקצב, ובהם החשדות לקבלת דבר במרמה בעניין גביעי הכסף ושיבוש חקירה, ניתן להסיק שתי מסקנות. האחת כי משטרת-ישראל לא דיווחה לציבור על כל העבירות בהן נחקר קצב, כפי שהיא אמורה לעשות על-פי הנחיית היועץ המשפטי מס' 4.1003 "קווים מנחים לרשויות האכיפה בעניין פרסומים מחקירות". המסקנה השנייה מקעקעת לא במעט את הקטרוגים וההשמצות בכל הנוגע להדלפות שהיו מהמשטרה בחקירה זו. אבל מי רוצה להרוס שמחות או לתת לעובדות לבלבל אותו.

משלל התגובות להודעת דובר המשטרה על סיכום החקירה בחרתי להביא משפט אחד מדברי סניגורו של קצב, עו"ד ציון אמיר, כפי שהובא בעיתונות: "אין לנו מושג על החשדות החדשים ובחקירותיו הוא לא נשאל עליהם". אם נכון הדבר כי סוכמה חקירה מבלי שהחשוד נחקר על עבירה כלשהי שנרשמה לחובתו בדוח הסיכום, הרי מדובר בכשל מקצועי חמור. אולם מאחר שמדובר בצח"מ שהורכב מחוקרים מקצועיים ומנוסים, שהוצמדו לו פרקליטים מלווים, בחקירה בעלת עניין ציבורי רב, שבדרך-כלל מביאה את החוקרים להקפיד על קוצו של יוד, ולאור העובדה כי ככל הנראה, טענה זו של הסניגור לא נשמעה שוב, הרי ניתן לקבוע כי לא הייתה אחיזה במציאות לטענה זו, אם אכן נטענה בהקשר דנן. למען הגילוי הנאות אציין שוב כי שימשתי כסגן ראש הצח"מ ואני יודע כי לא היה שחר לטענה זו.

פתיחת מושב החורף של הכנסת ה-17 אמורה הייתה להתקיים ביום 16.10.06. כנהוג, מכבד נשיא המדינה את הכנסת בנוכחותו באירוע. חברי כנסת מימין ומשמאל הודיעו כי אם יבוא משה קצב לישיבה, הם יחרימו את האירוע, או לא יכבדו אותו בקימה בעת כניסתו לאולם המליאה. בתחילה פורסם רשמית כי קצב מתכוון להגיע לפתיחת המושב אך לא לנאום. לבסוף, הוא לא הגיע.

הניסיונות להדיח את נשיא המדינה השמיני מכהונתו

בעקבות הגשת דוח סיכום החקירה ופרסום עיקריו ברבים, הלכה וצברה לגיטימציה הדרישה להדיח את הנשיא, אם לא יתפטר, ועברה למישורים מעשיים.

סעיף 20 לחוק יסוד נשיא המדינה מסדיר את האופן בו ניתן להדיח נשיא, או כלשונו המעודנת של המחוקק: "העברת נשיא מכהונתו" מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה. הכנסת, ורק היא, רשאית להעביר את נשיא המדינה מכהונתו, בהליך שיטתי המפורט בחוק ותחילתו מותנית בקובלנה שתוגש על-ידי 20 לפחות מחברי הכנסת לוועדת הכנסת. אישרו שלושה רבעים מחברי הוועדה את הקובלנה, היא תועבר להצבעה במליאה שברוב של שלושה רבעים, ניתן להדיח נשיא מכהן.

היו כאלו שאצה להם הדרך ויזמו פנייה נואלת לבג"צ על כי יורה לחברי הכנסת לפתוח בתהליך להדחת הנשיא, קוראים להם עו"ד אהרן פולק ועו"ד אביעד אופיר (בג"צ 9156/06). הבג"צ "זרק את העותרים מכל המדרגות", או כנאמר בלשון משפטית "דחה את העתירה על-הסף". ראוי לגנות עתירה זו לבג"צ, שביקשה כי הרשות השופטת תכפה על חברי הרשות המחוקקת, נבחרי הציבור, להניע מהלכים הנוגעים לשיפוטם הערכי ולצו מצפונם. עתירה אחרת הגיש עו"ד יוסי פוקס, המזוהה עם הימין, ובה הדרישה כי הנשיא קצב יתפטר או ישהה את עצמו (בג"צ 8296/06). העתירה נמחקה לא לפני שמטעמו של הנשיא נמסר ליועץ המשפטי לממשלה במכתב מיום 23.11.2006 כי: "אם לאחר תום החקירה ובחינת חומר החקירה, יחליט להעמידו לדין, בכפוף לשימוע, הנשיא יודיע על השעייתו, כנבצרות זמנית. אם יחליט סופית, לאחר שימוע, על הגשת כתב אישום נגד הנשיא - הנשיא יודיע על התפטרותו כדי לאפשר הגשת כתב אישום נגדו". לראשונה מאז תחילת החקירה נגד משה קצב נמסרה הודעה מטעמו על התנאים בהם יעזוב את משרתו כתוצאה מההליך הפלילי המתקיים נגדו. החלטתו של משה קצב על הפסקת כהונתו תבוא בכל מקרה, כפי שהודיע, אך כתגובה להחלטות פורמליות של היועץ המשפטי שיתקבלו בעניינו, ולא בהתאם לחשדות שהתגלו נגדו.

הודעתו של היועץ המשפטי מני מזוז על כוונתו להגיש כתב-אישום נגד משה קצב, בכפוף לשימוע, שיצאה ביום ג', 23.1.2007, הביאה כמצופה לגל של התרחשויות, חלקן דרמטיות. למחרת החלטת היועץ המשפטי, פנה קצב לוועדת הכנסת, כפי שהתחייב, וביקש לאשר לו נבצרות זמנית לשלושה חודשים. במקביל החלה ועדת הכנסת בסדרה של דיונים בהליך ההדחה. עתה הגיע תורו של קצב להכות. באותו יום ד' בערב, בסמוך לשעה 19:15, כינס קצב עיתונאים וכתבים בבית הנשיא ונשא נאום מוצלח מאוד מבחינתו, שלימים כונה בשם "נאום הזעם". הציבור יזכור כמה קטעים מתוך הנאום, ביניהם את העימות עם העיתונאי גדי סוקניק מערוץ 2, הערוץ שחשף את הפרשה.

תמליל הנאום הועלה לאתר הרשמי של בית הנשיא, והוסר ממנו לאחר התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה. ככלות הכל, אין ולא כלום בין תמליל "נאום הזעם" ובין תפקידי הנשיא ומה שמסמל מוסד הנשיאות, ובין האתר הרשמי העומד לרשות נשיא מדינת-ישראל.

קצב עזב את בית הנשיא ב-31.01.07, לא לפני שמזוז שלח מכתב ליועצת המשפטית של הכנסת, בו רמז כי במסגרת הנבצרות ולנוכח האשמות נגד הנשיא, והעובדה כי חלק מהעדים שהעידו נגדו הם עובדי בית הנשיא, עליו לעזוב את משכן נשיאי ישראל.

היוזמה להדיחו נגנזה סופית בוועדת הכנסת ביום 7.3.07, משלא נמצא לה הרוב הנדרש לאישורה. "נאום הזעם" של משה קצב לא היה לשווא. עד להתפטרותו ביום 1.7.07, לאחר שחתם על הסדר הטיעון כמתואר במאמרי הראשון בסדרה, מתאריך 30.5.10, היה קצב בסטאטוס של נבצרות זמנית.