הרפואה המתקדמת הביאה לחולים רבים מרפא. הרפואה המתקדמת מביאה ישועה בסיעתא דשמיא. והרפואה המתקדמת הביאה גם הרבה מין "חיים-מתים" - אנשים המחוברים לצינורות כדי לאכול, כדי לנשום, כדי לשרוד. זקנים השוכבים במיטתם ללא תנועה, מואכלים על-ידי צינורות, מונשמים על-ידי מכונות ענק, ואתה תוהה: "זה חיים זה?".
לא כולם רואים אותם, לא כולם מבינים מה הם אומרים. יש ביניהם שמדי פעם מסתכלים במבט בו לא ברור מה הם חושבים, אם בכלל. ככה, לשכב ללא תנועה, ללא עשייה, אולי ללא מחשבה. אולי רק עם זכרונות הרצים כסרט נע במוחם.
במוסדות סיעודיים קשים רואים אותם. זקנים חולים על הגבול הדק שבין חיים למוות. מוטלים בזוויות כמעט בלתי אפשריות. הם חיים על-פי ההלכה, על-פי כל החוקים.
הקידמה מאריכת החיים מאפשרת גיל מבוגר עם איכות חיים. הקידמה מאריכת החיים משאירה אנשים במצב קשה לאורך שנים בחיים תמוהים ומרובי חיבורים למקום חיות. המשפחות האומללות שצריכות להתמודד עם מצב נורא זה יכולות לשמוח שהאבא או האימא עדיין איתן. אבל יש שמעדיפים להתעלם ולמחוק אותם מתודעתם, מהחיים, מחוסר כוח להתמודד עם המצב המשונה הזה של חיים ללא חיים.
זכינו, וכיום תוחלת החיים ארוכה יותר מבעבר. יש מודעות, יש אפשרויות טכניות, יש תרופות המסייעות בשמירה בטיפול במחלות. אבל יש גם אנשים רבים הסובלים בגלל אמצעים מלאכותיים לשמירה על חייהם. גם אם אלו חיים במצב שכיבה ללא תנועה.
יש ביניהם שאמנם אינם יכולים לעשות דבר, אבל הם רואים, הם שומעים, הם מבינים וסובלים. יש מהם אפילו האומרים שנמאס, שאינם רוצים לחיות עוד! לפעמים חלקם חסרי יכולת להזיז יד או ראש. הם חסרי יכולת או כוח לעשות, אבל הם עדיין מרגישים. להם אפשר להעניק תשומת לב: ביקורים, שיחות, ליטוף ואהבה.
האדם צריך בחייו אהבה ו
כבוד. גם חולה זקן כזה המוטל על מיטתו או כיסאו, בחוסר-אונים ומעש - צריך את זה. את זה יכולים בני-משפחה לתת. וגם מתנדבים המחפשים מקום להעניק, לחזק.
