ישראל מתביישת

היה זה נאום צפוי לחלוטין. ראש הממשלה תיאר את המורכבות בה הוא מצוי, והסביר לעם ישראל שלא נותרה לו ברירה והוא נאלץ להיכנע יחד עם כולנו לתכתיב החמאס.

את הסיטואציה הבלתי אפשרית יצר החמאס לא מעט בעזרתן הסבילה של ממשלות ישראל קודמות, ולא מעט בזכות דימוי עצמי בעייתי שעיצבנו לעצמנו כאומה, דימוי שמוצה עד תום נגדנו, על-ידי אויבינו ויריבינו בעולם. אנחנו אלופים בדימויים! למזלו הרע של שליט, הוא נלכד בתקופת התפכחות לאומית. נתניהו הוא קודם לכל שבוי באג'נדת ההתעקשות שלו, ולאחר מכן סובל מלחיצות המוחמרת מהיעדר טיפה של ציניות באופיו, שמידה ממנה נחוצה שתהיה למנהיג פוליטי בעל חזון ראוי.

מאחר שקשה לעמוד בלחצי החוץ שמופעלים עליו מכיוון ממשלו של אובמה, ועקב זה שאמינותו בקרב מנהיגי העולם ירודה - מה שתורם לכך שמצבה הבינלאומי של המדינה בהנהגתו מידרדר - הוא נאלץ לתמרן די בחוסר-אונים בזירה הבינלאומית. נותרה לו הזירה הפנימית, שבה הוא יכול עדיין להפגין נחישות ועיקשות, בעיקר כי אין כאן איום של ממש על ממשלתו.

מה "משחק" היום לרעתו של גלעד שליט?

החברה הישראלית מפוצלת ונטולת מסה קריטית מובילה. הפוליטיקאים מתקשים לאתר בתוך בליל המשבים את "משב הרוח" שראוי לכוון אליו את המפרשים כדי לתפוס כיוון ולהניע את הספינה התקועה.

אנחנו בעיצומה של תקופת מעבר; ליתר דיוק, תקופת נסיגה לאחור, לאחר שרוח השמאל חדלה ורוח הימין מדשדשת לה במשבים קלים בלתי משמעותיים. הימין כל הזמן זעק ופעל נגד הרוח, אך כדרכו, לא הכין נתיב ורוח חלופיים.

המשמעות המעשית של הדימויים האלה: אליטת השמאל התעייפה או שנמאס לה. גם קולה הקורא לשחרורו של גלעד, כבר אינו ממוקד בתשלום מלוא המחיר הכואב והבעייתי. כשקוראים לראש הממשלה "לקבל החלטה אמיצה" ולא "לקבל את דרישת החמאס", מודים בעצם שהדרישה הזאת היא בלתי הגיונית. אז ראש הממשלה מקבל "החלטה אמיצה" להמשיך להתעקש.

החברה הישראלית תעניק למשפחת שליט ברוחב לב את כל האמפתיה והרחמים, אבל(!) החברה הישראלית מתביישת ומודה שאכן ירדה על ברכיה לנוכח פני החמאס, ול"בכל מחיר" יש מחיר מרבי. תג המחיר הוגדר על-ידי נתניהו בנאום הצפוי. "יתנו יקבלו - לא יתנו לא יקבלו"! חד וחלק! האומנם?... או שמא נכון יותר: "יקבלו יקבלו - לא יקבלו לא יקבלו"?! הטיעון הפך לשאלה גם אצל נתניהו! רק כמה יקבלו? הוא ויתר מזמן על ה"יתנו"! הוא רק מתבייש להודות בכך. אנחנו איתו.

מבחינה פוליטית ישראל מתביישת להודות, שהמצב הזה, בו יש לנו אחד הנמק בכלא החמאסי כפיקדון, הוא הפחות גרוע לנו. כל עוד זה המצב, מתקיים סוג של מאזן דיבורים והצהרות, להבדיל מכאב הראש של שחרור מאות מחבלים, המעקב אחרי יישום ההסכם שלבטח יופר, ואין בינתיים צורך לחשוש יותר מדי מחטיפת חיילים נוספים, למען הסחיטה הבאה.

מבחינה תעמולתית, ממשלת ישראל מתביישת להודות שגלעד בידי החמאס בתנאי השבי האלה, הוא כמעט נכס יחיד שמצוי בידיה כדי לנגח את החמאס ולהשיב תשובה תעמולתית נגדית במלחמת התעמולה עקובת הספינים הזאת. קשה היום לוותר על נכס כלשהו ממעט הנכסים שעדיין נותרו לנו.

מבחינה צבאית, ישראל באמצעות צה"ל מתביישת להודות, שאין לה מידע ואין בידה מענה או חלופה צבאית ממשית לשחרורו. צה"ל הגדול כשל באיתורו, או בכושרו לייצר חלופה כזאת, או ברצונו לממש חלופה צבאית כזאת. אולי הסיכון רב? אולי הסיכוי להצליח נמוך? מפרשת גלעד שליט, יודע כל חייל צעיר שליפול בשבי במקום להילחם עד מוות, זאת האפשרות הבאמת האחרונה! על אחת כמה וכמה להיחטף!!!

נפלת בשבי בחטיפה, תתכונן לישיבה ארוכה! לא יעזרו לך לא הוריך ולא קרוביך ולא זיבולי פדיון השבויים! אלה טובים למלחמות ולא לחטיפות! נחטפת? זה כישלון אישי שלך כחייל! חייל חטוף הוא חייל כושל ומבייש, שישלם את המחיר המלא!

ישראל מתביישת להודות ששליט משלם את מחיר משבר האמון בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. את היעדר הפרגון ההדדי בין שתי המערכות החשובות האלה, את מחיר היעדר המנהיגות הפוליטית ובעיקר את היעדרו של שלד מוסרי מוצק ויושרה מינימלית ברוחה של ההנהגה הפוליטית שלנו. בצער ובבושת פנים ישראל מודה, שאין לה היום הנהגה מוסרית ראויה! לכן המטכ"ל "מקטין ראש", לכן המטכ"ל "מתכסתח"! לכן אף אחד לא קם ולא יקום כדי לומר דברים חדים כי אפשר גם "להיחתך"! ואחרי שמכל ועדות החקירה שהקמנו לנו, המסקנה העיקרית היא להישמר שלא "להיכוות ולא להיחתך"...

ישראל מתביישת להודות שהיא מזמן שכחה שהייתה פעם במקום החברתי שבו מצוי היום החמאס. במקום שבו עוצמת הדלות מזינה את עוצמת האחדות. לחמאס חשובות היום יותר מכל תחושת היחד והפגנת האחדות. מוטב לו שכל אסיריו ימשיכו להיכלא מאשר ישוחררו חלקם, ויעלו ויצופו המחלוקות המתבקשות: 'מדוע אלה שוחררו והאחרים הופקרו?'

לחמאס נוח יותר להחזיק בגלעד האחד, ולהפגין נחישות למען כולם, מאשר לשחררו היום ולהידרש לחטוף מחר חייל אחר במקומו, כדי לשחרר עוד אלף כלואים. ישראל גם מתביישת להודות שאת ה"פטנט" הזה לחטוף חיילים לצרכי מיקוח, אולי היא לא המציאה, אבל היא אימצה בחום, בתקופות קדומות כאשר עוד היינו "כולם למען אחד ואחד למען כולם"...

אוי לאותן הבושות! אכן יש לישראל לא מעט במה להתבייש ולהתעקש. ככל הנראה לי, כרגע, צעדת משפחת שליט היא הצעדה הארוכה האחרונה שלא תוביל, כנראה, לשחרורו של גלעד במהרה בימינו. רוח של ממש לא נושב, מלבד רוח התקשורת, והרוח הזה הפכפך. אין מה שינפח את מפרשי ספינת גלעד שליט.

במאמר קודם שלי בעניין זה הסתכנתי וקבעתי את "תג חמש שנות שבי לחייל חטוף", אני מקווה שלא הייתי אופטימי מדי. לנועם שליט לא נותרו הרבה חלופות. אסתכן שוב ו"אתנבא" שהחלופה הטובה ביותר מבחינתו היא ללכת לפוליטיקה. מניתוח קר של התנהלותו במשך ארבע שנות ה"הכשרה" שחלפו, זאת נראית כרגע חלופה בשלה. מה עוד שככל הנראה ממשלת נתניהו תסיים את חייה כקודמותיה, לאחר שלוש שנות משילות שיתאפיינו בעיקר בדריכה במקום.